ארגון ז'טל ודורות ההמשך » עדויות ניצולים

עדויות ניצולים


הכיבוש הנאצי

"בבוקר אותו יום (30 ביוני 1941) עמד ליבנו מפעום בראותנו את פרצופיהם של הגרמנים רכובים על אופנועים, פורצים בדהרה אל תוך העיירה. הצעד הראשון שנקטנו היה הסתגרות בבתים…
ביתנו שכן על צומת דרכים בכניסה לעיר מכיוון העיר סלונים…היינו בין הראשונים שנתקלו ברוצחים."

(עדותו של קלמן מנוסקין ז"ל)


רציחות

"23 ביולי 1941. גברים מגיל שש עשרה ועד שישים מתייצבים בשוק העיירה לשם רישום. המתחמקים מסכנים את עצמם ומשפחותיהם – כך הכריזו בבוקר השכם שליחי ועד היהודים בז'טל.
ההודעה הזו טמטמה את המוחות. בחצרות מתקהלים אנשים ונועצים: מה לעשות? אחדים רוצים לשכנע שזה באמת רק רישום ותו לא.
נער וזקן נוהרים לשוק. ברחובות מורגשת מתיחות, אולם כשהגענו לשוק חשכו עינינו. כלי-רכב לרוב וגרמנים מתרוצצים כחיות-טרף, מקימים רעש וצווחה, דוחפים, רומסים ואינם חומלים על זקן ונער.
לפתע הושלך הס. מקריאים שמות. הקרואים נעמדים בצד ומשם נדחפים למכוניות. 120 הם היו במספר – 119 גברים ביניהם אבי ואישה אחת – שפרה דוניץ: סוחרים, רופאים, מורים, רבנים ומנהלי חשבונות, משמנה ומסלתה של ז'טל. יללה פרצה. מי לא בכה.
המכוניות זזו ונעלמו. ואז התחיל המחזה המביש. הגרמנים פקדו עלינו להסתדר בשורות ולצעוד בשירת 'התקווה'. הוכרחנו גם לרקוד. בעיניים זולגות דמעות ובליבות שבורים סחבנו את רגלינו הכושלות ומילאנו את הפקודות. בצידי הדרכים הצטופפו שכנינו הפולנים, צוחקים ושבעי נחת. אחדים גם הרשו לעצמם לירוק בפנינו. לפנות ערב נגמר המחזה המביש. רצוצים ושבורים חזרנו הביתה ולא מצאנו מנוח. כעבור זמן סיפרו לנו הפולנים שב-25 ביולי הוצאו 120 יקירי ז'טל להורג".

(עדותה של מירה שפר רזבסקי)


רעב

"הרעב החל לדפוק על דלתנו: אמי לא יכלה לספק זאת. הגעגועים לאבא השפיעו עליה מאד… לאחר זמן התאוששה והחלה לתפור בגדים שאותם היא ניסתה והצליחה מדי פעם למכור לכפריים שבסביבה. ואנו יחד עם בני דודנו היינו יוצאים ליער לאסוף פטריות ואז הרגשנו כאילו אנו לא במלחמה וכאילו לא ארע דבר…פתרון נוסף היה חפירה באדמה והוצאת תפוחי אדמה מהשדה כשני ק"מ מן העיירה בכיוון רחוב סלונים. ניסינו גם למכור לאיכרים חלק מהתפודים, אך אלה לקחו את הסחורה ולשלם – לא רצו".

( עדותה של פסיה מייבסקי)


בגטו

"ב-22 בפברואר, כמחצית השנה לאחר הכיבוש, הגיעה פקודה שפורסמה על לוחות המודעות וקירות הבתים: 'על כל יהודי העיירה לעזוב את בתיהם ולעבור לשטח הגטו עד לתאריך מסוים (פרט לשתי משפחות: משפחת בן ציון פסקובסקי ומשפחת בצלאל בוסל. הסיבה לכך הייתה כי בבעלותם היה בית חרושת לעיבוד עורות שהיה נחוץ לגרמנים)."

( עדותו של פרץ בוסל)

"את הרהיטים הוציאו כבר מהדירות. במקומם הכניסו מיטות. כל חדר הוא חדר-מיטות. את הבגדים ואת החפצים החיוניים ביותר ארזו בתרמילים, כדי להיות מוכנים לקדם כל צרה. אחדים טמנו את חפציהם באדמה. כעת נקבר שם פרי עמל דורות. אחרים מסרו את חפציהם לנוצרים, אולי בזכות זו ירחמו ויתנו ככר לחם או צרור תפוחי-אדמה לשבור את רעבונם. כשם שהאוכלוסייה היהודית נותקה מכל מקור פרנסה, כך נסתתמו גם כל מעיינות התרבות. לא בית-ספר ולא ספרייה. בתנאים אלה חיפש לו כל אחד נוחם בדרכו הוא. רבים חזרו בתשובה, החלו להניח תפילין, התפללו שלוש פעמים ביום ושפכו את לבם בפני בורא-עולם. אחרים חיפשו רגיעה בקריאה. מיד ליד עבר ספרו של פרנץ ורפל 'ארבעים ימי מוסה דאג', המספר על עמידתם האמיצה של הארמנים נגד הפורעים התורכים. כדוגמתם התאספו בחורי ז'טל וארגנו מחתרת. בבתים רבים סידרו נשפים ספיריטואליסטים.
נדמה לי, שאף פעם לא היו הילדים בז'טל כל-כך יפים וחכמים כמו בגטו. במקום סוכריות הכינו להם האמהות ווליום, כדי להרדימם במחבואים. והם, הקטנים, למדו יפה את תורת הפורענות. הם ידעו שאסור לבכות ואסור לצאת מחוץ לגדר.
על יד גדר הגטו משחקת עם חתולה בתו של הירשל קפלינסקי. פתאום חמק לו החתול דרך הגדר וברח מחוץ לגטו. הילדה מתרגשת וקוראת אחריו: חתול, חתול, יש לך רישיון לצאת מהגטו?"

( עדותה של פסיה מייבסקי)


הטבח הראשון

"30 באפריל 1942. תמיד אזכור את היום המר הזה.
לפנות בוקר, באמצע השינה העמוקה שלי, אמי מעירה אותי: 'חיימקה, קום מהר, הגרמנים שמו מצור על הגטו ויורים לתוכו בלי אבחנה.' אני קם מבוהל ורועד כולי. בחוץ נשמעות יריות. אני רואה ברחוב יהודים רצים הלוך וחזור מבלי לדעת מה לעשות. מרחוק אני רואה את איש היודנראט (מועצת היהודים) אלי פייציס המודיע על פי דרישת הגרמנים שעל כל יהודי הגטו להתייצב בבית העלמין הישן הנמצא בתוך הגטו. אני ואבי הולכים. שם נגלה לי מחזה אימים: הגרמנים מפרידים תוך יריות ובעיטות בין ילדים, נשים וזקנים, אלה נשלחים לצד שמאל, ובין צעירים בעלי מקצוע לצד ימין.
אותי ואת אבי ועוד כאלף יהודים שעמדו בצד שמאל הובילו תוך יריות ובעיטות דרך רחובות ז'טל ליער קורפיץ שבקצה העיר. שם התחילו הרוצחים הגרמנים ועוזריהם הפולנים לקחת קבוצות של כעשרים יהודים והוציאו אותם להורג בבורות שהוכנו קודם לכן. את אבי כבר לקחו ורצחו. היה יום שמש נהדר ורציתי לחיות עוד קצת, לכן זזתי כל הזמן אחורה להיות בין האחרונים המוצאים להורג. פתאום הופיע מושל המחוז הגרמני ונתן הוראה שיהודים שיש להם תעודה של בעל מקצוע ישוחררו עם המשפחות שלהם. ראיתי על ידי את נחום הנפח מוציא תעודה. 'נחום', אמרתי, 'תגיד שאני הבן שלך.' וכך היה, תודות לנחום הנפח ניצלתי.
כמאה איש חזרו אז מהבורות חזרה לגטו, ביניהם אני. בגטו פגשתי את אמי, שתי אחיותיי ואחי שהתחבאו בתוך הבית בגטו (לדאבוני, לא לאורך זמן. הם נרצחו בשחיטה השנייה). למחרת הלכתי לבית הכנסת להגיד קדיש."

(עדותו של חיים וינשטיין, אז בן 12)


הטבח השני

"הערב בין יום רביעי ליום חמישי, 5 באוגוסט שנת 1942 היה ערב רגיל.
כתמיד העובדים מחוץ לגטו חזרו דרך השער לתוך הגטו וכתמיד ניהלו שיחות על הידיעות האחרונות ומה קורה בחזית. כמידי ערב יצאה לה הלבנה לטיול בשמיים זרועי הכוכבים, אבל בבוקר למחרת כאשר אלוהים עוד ישן פרצו לגטו גרמנים ושוטרים מקומיים והקיפו את הגטו עם כלבי ציד. מיד הרגשנו מה צפוי לנו וכל אחד ניסה להציל את עצמו ואת משפחתו. לברוח לא ניתן היה האפשרות היחידה הייתה להיכנס למחבוא שהכינו מראש. לא הספקנו להיכנס לסכרון, המחבוא שלנו מתחת לרצפה כאשר גרמנים התפרצו ובמכות רצח הוציאו אותנו והובילו אותנו לבית העלמין הישן, שם רוכזו כבר מאות מיהודי ז'טל והמשיכו להגיע עוד ועוד. מולנו עומד מפקד הס.ס. של ז'טל גריפינקרל, גבוה ושמן, מדליק לו סיגר ובדם קר מסתכל בחיוך על גסיסת העיירה. השוטרים המקומיים מסתובבים וצוחקים עלינו: 'עוד מעט ישחטו אתכם'. ומהגטו נשמעים קולות של בכי וצעקות…
מוציאים אותי ואת פניה דונך, פסיה מייבסקי, אלה נובלנסקי והירשל פדליסקי ומביאים אותנו לא הרחק מבית הקברות החדש בקרבת ביתו של מגולבסקי וסוגרים אותנו בתוך מחסן. מרחוק נשמעות יריות, צעקות ובכי מכיוון בית העלמין החדש איפה שמביאים את יהודי העיירה. זורקים אותם בדם קר בתוך הבורות שהיו מוכנים מראש ורוצחים אותם ביריות. כעבור כמה שעות מוציאים אותנו וזורקים אותנו על משאית שפניה לכיוון בית העלמין. היינו בטוחים שזה הסוף, אבל בסוף לקחו אותנו לכיכר העיירה, השכיבו אותנו יחד עם מאות יהודים שרוכזו שם. קיבלנו פקודה לשכב כך עם הפנים לכביש ולא להרים את הראש. מי שירים את הראש יקבל כדור. מסביב עמדו גרמנים עם מכונות ירייה. לאחר כשעה מוציאים קבוצה כולל אותי ומובילים אותנו לבית הקולנוע. שם רוכזו מאות יהודים. דוחק היה רב וקולות בכי נשמעו ללא הפסק…
מהגטו הוציאו את כולם בקבוצות של עשרה לבית הכנסת הגדול ומשם הועמסו על משאיות. הובילו אותם לבית העלמין החדש ורצחו אותם בדם קר. אותי עם עוד קבוצה של בעלי מקצוע הובילו למחנה עבודה בנובוגרודך."

(עדותה של צילה זרניצקי-יוסלבסקי)


ביער

"בלילות יצאנו ממחנה המשפחה אל הכפרים הקרובים והרחוקים, לבקש קצת לחם ותפוחי אדמה מאיכרים מוכרים. הלכנו בקור ובחושך, בדרכים לא דרכים, רועדים גם מפחד מכל תנועה של עץ או של בעל חיים….
עד שהיינו מגיעים לכפר – דופקים באחת הדלתות ומהחלון צץ לו איכר רדום וצועק מרוגז – מה אתם רוצים בשעה מאוחרת כזאת. הוא לא חיכה לתשובה, ידע מה הרעבים רוצים. היה נעלם לכמה דקות וחוזר עם כמה חתיכות לחם או כמה תפוחי אדמה. אחדים מהאיכרים עשו זאת מתוך רחמנות, אחרים מתוך פחד".

(עדותו של שמואל מינוסקין)

"קיבלו אותי לקבוצה (קבוצת הפרטיזנים הלוחמים היהודיים של הירשל קפלינסקי), אך את אחי לא רצו לקבל, כי לא היה לו רובה. אני קיבלתי רובה.
בסוף 1942 נפרדתי מאחי ויצאתי לקרב. הוא נשאר עם המשפחתיים… אוכל לא היה לו, בגדים חמים בכלל לא וגם בקתת עפר לא הייתה לו, אז הוא ישב מתחת לעץ. השכיבה בחוץ גרמה לכך שקפאו לו הרגליים.
כשחזרתי אני עצמי קרוע ורעב, מצאתי את אחי ורגליו קפואות… עדיין הייתה לו היכולת להלך… מסרתי לו את האוכל שנמסר לי"…

(עדותו של שבתאי ליפסקי)

על ז'טל

עדויות ניצולים