קרב הפרטיזנים של ז'טל בדוברובקה: ניצחון שהגיע מאוחר מדי

ספטמבר 1942. שני איכרים הגיעו למטה האוטריאד של ז'טל עם ידיעה. ארבעים כלי רכב גרמניים חצו את נהר הניימן וכיתרו את הכפר דוברובקה. הגרמנים גירשו את האיכרים ומשפחותיהם אל תוך כמה אסמים גדולים, הטעינו את כל רכוש הכפר על משאיות, והעבירו לגדה השנייה של הנהר. מה שקורה שם ברגע זה, האיכרים שברחו אינם יודעים. הם ברחו כל עוד שנשמה בהם.

משלחת עונשין

שלום גרלינג, מפקד בפלוגה היהודית של אוטריאד ז'טל, תיעד את קרב הפרטיזנים של ז'טל בדוברובקה בעדות שנכתבה לפנקס ז'טל לאחר המלחמה. הוא הסביר מיד מה הבין האוטריאד: "ברור היה לנו כי זו משלחת עונשין גרמנית נגד הכפר על עזרתו לתנועת הפרטיזנים." דוברובקה שיתפה פעולה עם הפרטיזנים, כמו כפרים רבים אחרים באותה נפה. זה המחיר. הגרמנים חיכו לכל הכפר באסמים. "הפרטיזנים הלכו לעזור." הנשק שעמד לרשות האוטריאד: שלושה תותחים, מקלע אחד כבד, 10-12 מקלעים ורובים. כ-250 אנשים.

חמש שעות על הדרך החולית

היה יום חם. הדרך חולית. המרחק מהמחנה לדוברובקה היה כ-30 קילומטר. רק אנשי הסיור, כ-35 לוחמים, רכבו כל אחד על סוסו. שאר הפרטיזנים הלכו ברגל, שניים על סוס. הדרך נמשכה חמש שעות. כשהתקרבו, ראו שכל הכפר בוער. הסיור שנשלח קדימה חזר עם הידיעה שהגרמנים עדיין נמצאים בכפר. אזרחים לא נראו בסביבה. הפרטיזנים לא עצרו.

קרב הפרטיזנים של ז'טל בדוברובקה

בראש התקדמו כ-40 לוחמים, כולם יהודים, בפיקוד הרשל קפלינסקי מפקד הפלוגה. ליד יער קטן ודליל, על גבעה, נעצרה הקבוצה. היו אמורים להתפרש ולתפוס עמדות. קודם שהספיקו לבצע, ניתך עליהם ברד קליעים. גרלינג היה קרוב מדי לאויב לסגת. הוא תיאר את הסכנה הממשית: "עלולים היינו להיות מכותרים כל רגע, וזה היה רע בהרבה מאשר להיפגע מקליע." ליד גרלינג שכבו שלום אוגולניק ושאול סאוויצקי. מעט יותר רחוק, יונה מדווצקי וחיים סלומקה. המפקד קפלינסקי היה רחוק, משמאל. גרלינג לא המתין לפקודה.

"התמצאתי מיד ופקדתי חרש: 'אש!'"

הארטילריה הבינה ופתחה באש ברגע הנכון. הגרמנים סברו שחיל גדול נלחם בהם. החלו לסגת. חילופי הירי נמשכו כחמש-עשרה דקות. אחר כך, שקט.

ללא קרבן אחד

גרלינג טיפס עד קצה הגבעה, הבחין שאין איש. הפרטיזנים זזו קדימה, הגיעו לגדת הניימן. שם התכנסו כל הלוחמים שנפוצו בזמן הירי הפתאומי. אחד לא חסר. גרלינג כתב: "הרשל קפלינסקי החל להתנשק בראותו אותנו. כך גם בנימין יוריש. הם היו בטוחים שנהרגנו." על הגדה השנייה של הניימן נראתה מעבורת שהאויב הותיר בבריחתו. ארבעה חברים עברו בסירה שבורה למחצה, חתרו אליה, והציתו אותה.

מגפי איכרים על רגליים חרוכות

הפרטיזנים חזרו. עברו בכפר. גרלינג כתב: "דוברובקה כולה שרופה. בין אודים ואפר של האסמים השרופים אנחנו מבחינים בגופות בני אדם. מגפי איכרים על רגליים חרוכות." שלוש מילים שסיכמו את הכל: "באנו מאוחר מדי."

"כל הכפר, כל האיכרים ומשפחותיהם, נספו בלהבות."

"זכרו את דוברובקה!"

בפאתי היער פגשו הפרטיזנים את שאר האוטריאד. גרלינג כתב שהפלא "לא תשוער": לצאת בשלום, בלי קרבן אחד, מקרב גלוי מול כוח אויב עדיף? "לחצו את ידינו, נישקו, שיבחו את העזתנו ואת קור רוחנו." זמן ממושך אחר כך, מפקדים הציגו אותם כדוגמה לאחרים. הציטוט שנשאר בפנקס: "לימדו קור רוח ואיפוק אצל אוטריאד אורלינסקי היהודי!" גרלינג סיים את עדותו:

"זכרו את דוברובקה!"

הניצחון הצבאי היה אמיתי: 250 פרטיזנים יצאו בשלום מקרב גלוי מול כוח גדול יותר, ללא אבדות. כישלון ההצלה היה אמיתי לא פחות: הגיעו אחרי שהכפר נשרף וכל יושביו נהרגו. שתי האמיתות קיימות זו לצד זו בעדותו של גרלינג, ולא אחת מהן מנסה לבטל את השנייה.

זיכרון והנצחה

הזיכרון של דוברובקה חי בלבבות רבים. ההיסטוריה של הכפר, כמו גם של כל הקהילה היהודית בז'טל, היא חלק בלתי נפרד מהמורשת שלנו. חשוב לשמר את הסיפורים הללו, כדי שהדורות הבאים יכירו את העבר. כל פרט, כל סיפור, כל זיכרון - הם חלק מהזהות שלנו.

ההיסטוריה של ז'טל היא לא רק סיפור של כאב, אלא גם סיפור של עמידה, של גבורת הלוחמים, ושל האומץ להילחם למען מה שנכון. זכרו את דוברובקה! זכרו את כל הקהילות שעמדו יחד, את כל האנשים שהקריבו את חייהם למען חירותם.

המורשת שלנו

המורשת שלנו היא לא רק היסטוריה. היא חיה, נושמת, ומחייבת אותנו להמשיך ולהעביר את הסיפורים הללו לדורות הבאים. כל אחד מאיתנו יכול לתרום לשימור המורשת הזו. עלינו להמשיך לחקור, ללמוד ולשתף את הסיפורים הללו.

בכך, נוכל להבטיח שהזיכרון של הקהילה היהודית בז'טל לא יימחק. נמשיך להוקיר את ההיסטוריה הזו, ונשמור על הקשרים בינינו.

מתוך עדות: שלום גרלינג (רמת גן). מתוך הפרק: ביער, עמ' 406. פנקס ז'טל.