ליל הסדר בז'טל

עדות מאשה ראזוואסקי-שוורצמן

בפנקס ז'טל (1957), הפרק "זיכרונות" כולל עדויות אישיות של ניצולים שכתבו את זיכרונותיהם לאחר המלחמה. אחת מהן היא מאשה ראזוואסקי-שוורצמן, שכתבה מפתח תקווה.

הפרק שלה, "ליל הסדר," קצר: שלושה עמודים. הוא אינו מתאר את המלחמה, את הגירוש, ואת הגטו. מאשה בוחרת לכתוב זיכרון ילדות. ז'טל לפני הכל.

מתוך פנקס ז'טל, 1957

ערב פסח בז'טל: ההכנות

ז'טל מנתה בשיאה כ-4,500 תושבים, כשלושה רבעים מהם יהודים. בעיר פעלו בו-זמנית מספר מוסדות תפילה: בית המדרש הישן, בית המדרש החדש, קלויז חסידי ושטיבל. חיי הדת היו ציר מרכזי של הקהילה, וחגי ישראל קבעו את קצב השנה.

הכנת הבית לחג הפסח בקהילה יהודית מסורתית כללה החלפת כלים, כשרות הכיריים ואפיית מצות. לפי עדותה של מאשה (עמ' 287), ערב החג היה מלווה בתנועה מתמדת: ניקיון, כיבוס ורצייה שנמשכו ימים. כל הבית הולבן: מצעים, כרים, בגדי שולחן. הלובן בבית ראזוואסקי, כפי שמאשה מתארת, היה פיזי ומוחשי. "הכול סביב לבן, בכל מקום אור, מכל פינה בוהק הלובן" (עמ' 287). לא מטפורה. תיאור של עולם שהתחלף לגמרי פעם בשנה.

ליל הסדר בז'טל: הקידוש

ערב הסדר נפתח עם חזרת האב מבית הכנסת. הנשים, שסיימו שעות של עבודה במטבח, עברו לשולחן. האב לבש את הקיטל, בגד לבן שנהגו ללובשו ראשי המשפחה בסדר פסח בקהילות אשכנז. לקיטל שתי משמעויות מקבילות: הוא בגד חגיגי לסעודה, אך גם הבגד שבו קוברים את המת. הקהילה היהודית המסורתית לא הפרידה בין השניים.

האב נשכב על כרים לבנים ופתח את המחזור. האם, הדודה, האחות, ומאשה הצעירה מסביב לשולחן. ואז:

דממת מוות שוררת בבית. אבא נוטל את כוס היין ביד, ומתחיל, כמנהגו, לעשות את הקידוש המצלצל.

"דממת מוות" כאן אינה אבל, אלא שקט מוחלט של ציפייה: בית מלא אנשים ולא נשמעת נשימה. המילה "כמנהגו" אינה מקרית. האב עשה זאת כל שנה, באותה נגינה, באותו קצב. מאשה כותבת שמכל מה שנחקק בזיכרונה, הקידוש של אביה עמד מעל הכל, ומוסיפה: "לעולם לא אשמע אותן עוד, כל זה חלף" (עמ' 287). המשפט אינו מסביר כיצד הכל חלף. הוא אינו צריך.

הקניידלך

סדר פסח מלא כולל קריאת ההגדה, ארבע כוסות, שירים ופיוטים. בבית מסורתי בז'טל, הסדר נמשך לעיתים עד שעות הלילה המאוחרות. אחרי האב עשו האחים את הקידוש, קראו בהגדה, שרו. עבור ילדה צעירה, הגיע רגע שבו הטקס כבר לא היה העיקר:

אני, ילדה צעירה, יושבת ומנמנמת כבר. קצרת רוח חיכיתי לקניידלך, אכלתי, ושקעתי בשינה מתוקה.

מאשה אינה מספרת מה נאמר בהגדה, ואינה מזכירה את "מה נשתנה." הפנקס שומר עדויות על גדולי הרבנים שפעלו בז'טל, על מחלוקות דתיות בין הזרמים ועל הווי הלמדנות. מאשה שומרת קניידלך ושינה מתוקה. שני הדברים הם ז'טל.

"באהבה ובגעגועים"

מאשה ראזוואסקי-שוורצמן כתבה את הפרק הזה כחמש-עשרה שנה לאחר חיסול קהילת ז'טל, שהתרחש באוגוסט 1942. היא כתבה בעברית, מישראל, לפנקס הזיכרון שארגון יוצאי ז'טל הוציא לאור ב-1957. רוב פרקי הפנקס מתעדים אירועים ציבוריים, מוסדות ושמות. פרקה של מאשה הוא אחד הבודדים שנכתבו כזיכרון אישי, בגוף ראשון, של ילדה שהסתכלה:

כחלום יפה נחקקו שנות הילדות המאושרות ההן בזיכרוני. העיירה, הרחוב, בית אבא, אימא, הבית החם. בכל זה אני נזכרת היום באהבה ובגעגועים.

המילה "היום" שומרת את ההווה. מאשה כותבת מפתח תקווה ב-1957, וז'טל קיימת אצלה בזמן נוכחי.

מקור: פנקס ז'טל (1957), "ליל הסדר" מאת מאשה ראזוואסקי-שוורצמן, עמ' 287. מתוך הפרק "זיכרונות."