בין חיים למוות: צילה זרניצקי

הכפרים מסביב נצורים כבר ימים אחדים. המצב הולך ורע. כל הדרכים מנותקות.

צילה זרניצקי-יוסלבסקי הייתה אז בפלוגה השלישית של האוטריאד היהודי, בפושצ'ה ליפיצ'נסקה. בחורף 1942. כשגרמנים הקיפו את היער.

בגדי הקיץ: עדות צילה זרניצקי ז'טל

החורף הגיע במלוא עוזו. "ביום יורד שלג, בלילה כפור. באוטריאד עדיין לא היו מחפורות." החברים החמושים הספיקו להתכונן: מגפיים, אדרות שער. אך הרוב עירומים.

"בגדי הקיץ בהם ברחנו מן השחיטות, נקרעו בחודשים הספורים שאנחנו ביער."

שלוש פעמים ביום בישל המטבח. לכל אחד היה עיסוקו. הפלוגה השלישית שהתה בין הפלוגה הראשונה לשלישית, ליד הכפרים רודה יבורסקה. מזון לא חסר.

הפקודה

לפתע נקטע השקט.

"מתקבלת פקודה: לקרב!" הפלוגות יצאו נגד האויב. בפלוגה נשארו 12 עד 15: נשות, נערות, חולים ובלתי חמושים. קוצצים תפוחי אדמה בידיים קפואות, ממתינים לשובם של המנצחים.

ואז, כרעם ביום בהיר, ירי, ממש קרוב. אחר כך סדרות של ירי מקלעים מכוון אלינו.

"מאוחר מדי לערוך חשבונות, המוח מסרב לחשוב. אנחנו מתחילים לרוץ מבלי להבין לאן."

שרה שמואלביץ' נפלה. אחיות סוניה ופרומה שילוביצקי נפלו. בכל מקום גרמנים. צילה ועוד ארבע נשים נלפתו יחד וחדרו לחורשת עצי לבנה ליד קורשוק.

שלושה ימים בביצה

שקעו בבוץ עמוק ובשלג. "נלפתנו זו בזו, כל החמש, כעצי הלבנה הצעירים, כך שאחת שמעה את הלמות הלב, הנשימה והתנועה של השנייה."

כל הלילה רקטות, זרקורים ושרפות. ירי שלא חדל. נביחות כלבי הגישוש.

"שפשפו את הרגליים!" לחשה מירקה ללא הרף. בלילה קפאו רגליהן יחד עם מי הביצה. רעיון אחד בלבד השתלט: "לא ליפול חיות בידי הרוצחים."

"שלושה ימים וארבעה לילות שהינו כך, כשהרעב, הקור והסכנה מענים אותנו."

המחנה הנטוש

בלילה הרביעי הייתה רגיעה כלשהי. יצאו מהביצה ונשאו רגליים למחנה הישן. בחשיכה ראו סוס לבן זז ליד הדוודים השרופים, וצללים שחורים מגרדים מן הדוודים. אנשים. "יהודים רעבים ומבוהלים מקבוצות המשפחות ליד המגדלור, שבאו לחפש מזון במטבחי האוטריאדים."

חדשות עגומות: שתי דיוויזיות גרמניות הוסגו מהחזית לשם השמדת הפרטיזנים. הכפרים עדיין נצורים. קבוצות המשפחות נהרגו. "אין מוצא ואין תקווה."

קבר חי

בהמשך הנדודות ביער, בעיצומו של המצוד, הגיעה צילה למחפורת שבעליה ברחו ממנה. "שוכבים כאן חולי טיפוס, לאן את הולכת," קרא אחד. הדבר לא הבהיל אותה. רק לחמם רגליים. אולי להשיג פיסת לחם.

"פחד נופל עליי. יש לי רושם שנפלתי לתוך קבר חי."

אפלה, עיפוש ואנחות חרישיות. ממששת קורות, מבחינה ברגליים. לא רואה איש.

"לפתע אוחז בי מישהו, קורא בשמי, ושנינו פורצים בבכי היסטרי. זיהינו זה את זה: אחי הצעיר, היחיד שנותר לי מכל משפחתי."

הוא ניצל בקרב האחרון. עכשיו נאבק בטיפוס. ידיו צנחו קפואות, בכיו הפך לאנחות, הוא לוהט מחום ואיבד הכרה.

"האסון מחשל ומוסיף מרץ ואומץ."

מינה סנדרובסקי

מגפת הטיפוס השתלטה על כל היער. קברים נוספים מדי יום. ילדים קטנים תפוחים מרעב, בלי הורים.

"מאבק הקיום שלי נסתיים בכך, והחל מאבק עיקש מבעית בין חיים למוות."

"אם יש אנשים המקריבים חייהם למען הזולת, כזו הייתה מינה סנדרובסקי. כשחלפה באחד הימים שמעה בכי מ'בית המתים הקטן'. חרף הסכנה המאיימת על משפחתה, באה למחרת עם הילה ז'וכוביצקי והעבירה אותי במזחלת למחפורת שלהם, ביער אחר."

"רק הודות למסירותה האימהית הצליחה, כמו להכעיס, לעקור אותי בכוח מידי המוות."

אט אט שבו הכוחות. במאי 1943 חזרה צילה זרניצקי ז'טל לאוטריאד.

---

מתוך הפרק: ביער, עמ' 410–412. פנקס ז'טל.