בית החולים של הז׳טלאי ביער ליפיצ'נסקה

שלום גרלינג מרמת גן כתב את הפרק הזה בפנקס ז'טל. הוא ידע כי מה שיתאר נשמע כיום כחלום, גם למי שחי אותו בעצמו.

הצורך: פצועים, חולי טיפוס, ושחין

בית החולים של הפרטיזנים הז'טלאים ביער ליפיצ'נסקה לא נבנה מתוך תכנון מסודר. הוא נבנה מתוך הכרח.

בזמנים "כתיקונם", ביטוי שגרלינג מציב במירכאות כי לא היו זמנים כתיקונם, אוכסנו החולים אצל האיכרים הסמוכים. מספרם היה קטן, הדרכים שלוות יחסית. אבל בדצמבר 1942 כיתרו עשרות דיוויזיות גרמניות את הפושצ'ה ליפיצ'נסקה. הלחימה הייתה קשה. פרטיזנים רבים נפצעו.

"היה גם מספר גדול של חולי טיפוס, ו-90% מהחברים היו מוכי שחין," כותב גרלינג.

אכסון הפצועים אצל האיכרים כבר לא בא בחשבון. לא ניתן היה לרופאים הפרטיזנים הספורים לבקר ולטפל בחולים מפוזרים. לא ניתן היה להעמיס על האוכלוסייה השכנה נטל של חולים מדבקים. היה מוצא אחד: להקים בית חולים משלהם.

מוצאים מקום

לאחר חיפושים ממושכים, בחרו בפינה נידחת ביער העד, בין הכפרים רודה ליפיצ'נסקה וזאצ'פיץ'. איכר מקומי הצביע על המקום, פינה שהגיע אליה במקרה בחורף 1940 בלכתו לציד. שטח של כ-6 קילומטרים רבועים של קרקע ביצתית שרגל אדם טרם דרכה בה.

"אלמלא עקבות רגליו שלו בשלג, לא היה האיכר יודע איך לחזור."

כל אוטריאד פרטיזנים הקציב ארבעה אנשים לארגון בית החולים. הם ניגשו מיד למלאכה.

ממש על שפת הביצות השתרעה גבעה קטנה. על עצים שסערות הפילו ועצים שפוצצו בדינמיט, הונחו גשרונים מקרשים כפולים. הקרשים הוסרו כשלא היה בהם צורך. עקבות הקרשים על העצים הוסוו בטחב ובטבק, "כך שאפילו כלבים לא ירחרחו עקבות צעדי אדם."

וכדי להתעות את האויב: הוכנו מראש פיסות צמר גפן, מיטות שדה ותחבושות מגואלות בדם, לפזרם ליד הגבעה במקרה של אזעקה: בית חולים מדומה שיסיט את תשומת הלב מהאמיתי. גרלינג מציין: "זה התגלה כמעשה חכם מאוד, לא אחת ניצל הודות לכך בית החולים האמתי."

הרופאים

הוקמו ארבע זמליאנקות, מחפורות תת-קרקעיות. אחת לפצועים קשה, שנייה לפצועים קל, שלישית למאפייה ולתברואנים, רביעית למגורי הרופאים.

גרלינג מזכיר אחדים מהרופאים שעבדו שם:

ד"ר רקובר, מומחה למחלות פנימיות מגטו נובוגרודק, הצטרף לפרטיזנים ביוזמתו ועבד "במסירות ובאינטנסיביות."

ד"ר מייסניק, כירורג, עזב את גטו לידה בכפור ובשלג עם אשתו וילדו הקטן. "הודות לידע המקצועי הרב שלו ניצלו ממוות מאות פרטיזנים שנפצעו קשה."

ד"ר אברהם אלפרט יצא עם אשתו וילדו לחפש קבוצת התנגדות. לימים היה לרופא הבריגדה פוביידה.

"קשה לתאר את תנאי עבודתם, היום נראה הדבר כחלום גם למי שהתנסו בזה," כותב גרלינג.

עד אוגוסט 1943 לא היה שיקוי הרדמה. ניתוחים קשים בוצעו בלי אלחוש. זמן רב לא היו צמר גפן וגזה.

"למחפורת בה שכבו המנותחים, הובאו גם פצועים חדשים וזעקות האחרונים נבללו באנחות הראשונים."

בית החולים הז׳טלאי לא נמצא

הגרמנים ידעו על קיומו של בית-החולים של הז'טלאי ביער ליפיצ'נסקה. הם הקדישו מאמץ רב לגלותו.

"היו מקרים, שכמעט עלו על העקבות. היה רושם שהם יודעים במדויק את המקום והיו מבוססים ותועים בביצות בסרבלי גומי וברשתות פנים נגד יתושים, מחטטים ושבים בידיים ריקות."

"אנחנו, בבית החולים, שמענו לא אחת בבירור את קולותיהם וגידופיהם. קולמוסו של בן אנוש לא יוכל לשתף רגעים קשים ונוראים אלה."

הם ניסו גם דרך אחרת. באביב 1943 הופיעה בכפר דֶמיאנובצה נערה רוסייה יפה שטענה כי ברחה מרכבת גירוש. הביאוה אל האוטריאד. שבועות אחדים אחר כך ביקשה לעבוד כאחות בבית החולים, ומשאלתה מולאה.

"בעבודתה המסורה בבית החולים זכתה מיד באמון של כולם."

חולה אחד הקשיב בלילה לשיחה של הנערה עם שכן פצוע. השאלות נראו לו חשודות. למחרת דיווח למפקד.

בחקירה שבאה הודתה לבסוף: הגרמנים הסדירו במינסק בית ספר מיוחד לריגול. גויסו נערות רוסיות צעירות, הוכשרו למשימות ספציפיות. היא הייתה אחת מארבעים תלמידות. משימתה: למצוא את בית החולים של הפרטיזנים בפושצ'ה ליפיצ'נסקה.

"בשעות הבוקר יישב קליע פרטיזנים את החשבון. בכך תם הניסיון הגרמני האחרון לגלות את בית החולים."

בית החולים לא התגלה.

---

מתוך הפרק: ביער, עמ' 412-413. פנקס ז'טל.