מחנות המשפחות בפושצ'ה ליפיצ'נסקה

שמואל מנוסקין מכפר סבא כתב את הפרק על מחנות המשפחות בפנקס ז'טל. הוא היה שם.

בימים הראשונים של אוגוסט 1942, לאחר השחיטה השנייה בז'טל, ארגנה קבוצה ראשונה של ניצולים אוטריאד פרטיזנים בהנהגת הרשל קפלינסקי.

הוחלט: כל פרטיזן חייב ברובה.

ההחלטה הייתה הכרחית. אבל היא יצרה בעיה מיידית. "ממילא נותר מספר רב של נשים, ילדים ואנשים זקנים מחוץ לאוטריאד," כותב מנוסקין בפנקס.

הפנקס קורא להם "המשפחות": הבלתי מאורגנים והבלתי חמושים.

המשפחות לא הלכו רחוק. הן התרכזו בפאתי מחנות הפרטיזנים, כדי שיוכלו ליהנות מהגנתם ולקבל לפחות מעט מן מזונם. אבל ריכוז של אנשים רבים במקום אחד יצר סכנה אחרת: האויב יכול היה לכתר את כולם בבת אחת. ולכן נאלצו להתפרש בקבוצות קטנות על פני מרחבי היער.

הסכנה לא הגיעה רק מהגרמנים. פרטיזנים נוצרים ושודדים שהשתוללו ביערות תקפו לעתים נשים וילדים חסרי מגן. הפנקס מתעד מקרים שבהם אנסו נערות צעירות. בסופו של דבר כוננו הפרטיזנים המאורגנים סדר בנושא, ומעשים כאלה הוענשו בחומרה.

בלילות, לכפרים

הבעיה שלא נפסקה הייתה האוכל.

ביום רבצו מסתתרים במחסות ובבורות, מקשיבים לכל רחש ואוושה. בלילה, כשדממה שררה ביער, יצאו.

"נשים, ילדים וזקנים בחשכת הלילה, בדרכים ושבילים מיוערים, עם שקית על הגב, מחפשים אמצעים להחיות את הנפש. הם הלכו יחפים, רועדים מקור, השיניים נקשו זו לזו"

הגיעו לדלתות האיכרים. נקישה קלה בחלון. קול רדום שואל מן החשכה: "מי שם?"

כשדלת מוכרת נפתחת, מתאר מנוסקין מה מרגיש הגוף: "חמימות נעימה אופפת את הגוף הקר. האיכר כותש עלה טבק, מגלגלים בפיסת נייר עיתון, ותוך עישון הסיגריה נעשה חם וקל יותר לנשמה הכאובה."

ניחוחות ארוחת האמש. שולחן העץ הארוך והספסלים. "הלב כוסס וכמעט מתפקע מקנאה."

כשהשקית מלאה והרגליים חוזרות ביער לפנות בוקר, כותב מנוסקין על ארנבון שחולף בריצה וזוקף אוזניים: "ארנבון, אל תברח! גורל זהה רודף אחרינו, ציידים אורבים לחיינו."

המצוד הראשון: דצמבר 1942

ב-12 בדצמבר 1942 הוסגו 45,000 גרמנים חמושים מן החזית.

הלחימה נמשכה שלושה ימים. אחרי שאזלו הקליעים, נשברה ההתנגדות. המפקד הרשל קפלינסקי נפצע ומאוחר יותר נרצח באכזריות. מאות פרטיזנים מתו ונפצעו. מחסני המזון והתחמושת נהרסו.

יותר מכל סבלו קבוצות המשפחות.

"הרוצחים התנפלו על הנשים ועל הילדים הבלתי חמושים וירו בהם בו במקום," כותב מנוסקין. בקרב הניצולים שנותרו ביער פשט טיפוס. "באין תרופות נחוצות ובעודם סובלים רעב, נפלו אנשים כזבובים. בצדי הדרכים ביער צצו עשרות קברים."

היו מלונות שבהן מתו כולם. המלונה פשוט כוסתה בעפר ונוצר קבר אחים.

לאחר המצוד נאסר על המשפחות לגור בקרבת מחנות הפרטיזנים. הם נאלצו להסתתר בשולי היער, סמוך לדרך. כל ניסיון גרמני להיכנס ליער ביטא עצמו מיד בקרבנות בקרב המשפחות.

ילדים ויתושים

שמואל מנוסקין מספר על לילה אחד במצוד האחרון, קיץ 1944.

הוא, אשתו יוכה, ושלושת ילדיהם שוכבים בבור. גיסתו שיינקה מנוסקין וילדיה, וחנה, ריבה נובופרוצקי ומוטל דוניץ מסתתרים לא רחוק. קליעי תבערה גרמניים עפים מעליהם כזיקוקין.

הילדים ישנים.

"תישנו ילדים יקרים, מי ייתן ותפטרו מזה רק יתושים, אתם נסתדר איכשהו, אך עם הגרמנים: מי יודע?"

מנוסקין ואחיו שלמהקה יוצאים בחשיכה לחפש מקלט ז'טלאי אחר. בדרך פוגשים שלושה ולסובצים עם רובים. בריחה. ירי מכל כיוון. הם מגיעים למקלט שכנים, עשרה אנשים דחוקים בבור, לא שמחים בפניהם, חוששים שהגרמנים הולכים בעקבותיהם.

כשחלה רגיעה ויוצאים לחפש את המשפחות, מנוסקין זוחל אל מקלטו וקורא: "יוכה!"

"אני שומע תשובה. קשה להאמין. יוכה זוחלת מן הבור. אנחנו נופלים זה על זו ופורצים בבכי מרוב שמחה."

הגרמנים באו אל המלונות. הם היו קרובים למקלט. למרבה המזל לא הבחינו בעקבות. לפני לכתם הציתו את המלונות.

"ביום ההוא נספו יהודים רבים מקבוצות המשפחות בכל פינות היער."

תאריכים מהפנקס

הפנקס מסכם בעמ' 429:

20 באוגוסט 1942: התארגנות קבוצה ראשונה של האוטריאד היהודי.12 בדצמבר 1942: המצוד הראשון על הפרטיזנים.7 ביוני 1944: מתחיל המצוד השני, הגדול.7 ביולי 1944: הפרטיזנים הז'טלאים משוחררים.

מתוך הפרק: ביער, עמ' 408-411. פנקס ז'טל.