פרץ בוסל: ההחלטה של נער בן 14 לברוח ליער

העדות של פרץ בוסל על הרגע שבו ילד בחר לחיות

בעמוד 416 של פנקס ז'טל, פרץ בוסל פותח את עדותו במשפט אחד שמכיל את כל מה שעומד לקרות.

"רציתי לחיות, כנער בערך בן 14, ופחדתי מאוד מהמוות."

הוא היה בן 14 כשהחליט לברוח.

הדילמה המצפונית של פרץ בוסל

לפי עדותו, באותם ימים הגיעו לעיירה יהודים שהצליחו לברוח מגטאות ומחנות עבודה. הם סיפרו על עינויים ועל השמדת עיירות שלמות בסביבה. יום אחד, שמועות נוראות על עינויים והשמדה של יהודים הגיעו אל בית משפחת בוסל. פרץ יצא נסער מהבית והסתובב בחוץ בדמעות.

ושם, לבד, בן 14, הוא החליט.

"היה ויבואו הגרמנים אני אתחיל לברוח, עדיף לקבל כדור בגב בזמן הבריחה מאשר לעמוד מול הרוצחים ולחכות עד אשר ירו בי."

אבל ההחלטה לברוח הייתה רק החצי הקל. פרץ מתאר את החצי השני במילים חדות במיוחד.

"ההחלטה הייתה קשה מהרבה בחינות, אבל החשובה בהם הייתה 'איך אפשר להשאיר הורים אחים ואחות ולברוח'? בשבילי זו הייתה בעיה מצפונית שלא היתה למעלה ממנה."

זו בעיה מצפונית שנער בן 14 מנסח לעצמו בבהירות שאפילו מבוגרים לא תמיד מסוגלים לה. היה לו אבא, אימא, שלושה אחים ואחות אחת. הוא הבין שבריחה משלו תהיה בחירה לחיים שלו לבדו.

איך להודיע על כך בבית

פרץ בוסל לא חשב רק על ההחלטה. הוא חשב גם על הביצוע שלה.

"לא ידעתי איך להודיע על כך להורים בבית. ידעתי ופחדתי כי בלי להודיע על כך בבית מראש, כשיגיע הרגע ואני אצטרך לברוח, יהיו לי מעצורים."

הוא הבין שהרגש יעצור אותו אם לא יכין את המשפחה מראש. לכן חיכה שעות להזדמנות. באחד הערבים, כשכל המשפחה התאספה והשיחות היו רק על הריגות ועל בריחות, הוא הודיע שהוא לא מוכן לחכות עד שיהרגו אותו.

אחותו דבורה ענתה לו אז משפט אחד. הוא שמע אותו בזמן אמת, וחזר עליו שוב בעדות שנים אחר כך.

"אנחנו כולנו נהרג ואתה תישאר בחיים."

פרץ כותב אחרי הציטוט משפט קצר. "לצערי זה באמת מה שקרה."

הבריחה ב-6 באוגוסט 1942

ב-6 באוגוסט 1942, לפנות בוקר, ראה פרץ בן ה-14 דרך חלון הבית שלוש משאיות צבאיות מלאות חיילים גרמנים וליטאים עוצרות בדיוק מול החלון. הוא העיר את כולם. ההורים התחננו שלא יברח, שעכשיו מאוחר ומסוכן. אמו חיה בוסל אמרה לו "הייתם צריכים לברוח קודם, עכשיו זה מאוחר מדי". ובכל זאת יצא במהירות מהבית. אחותו דבושה הצטרפה אליו ברגע האחרון.

הם חצו את אגם "פונטשיקס" ברוחב של 80 עד 100 מטר. כשעברו שני שלישים מהאגם, הגרמנים פתחו באש. עברו. רצו לתעלה. הגיעו לשם מבלי להיפגע.

באותו רגע, פרץ שמע בפעם האחרונה את קולה של אמו. לפי עדותו, היא רצה אחריהם כדי לראות לאן הם בורחים.

"הסתתרו מהר."

הגרמנים כיוונו מכונת ירייה. פרץ כותב בעמוד 417: "לימים התברר שהגרמנים ימח שמם ירו באימי והיא נהרגה במקום."

הדרך ליער ואל הפרטיזנים

מה שבא אחר כך מפורט בעמודים 417 עד 420: הנדודים בשדות, הפגישה עם לייבל פסקווסקי, המסתור בבית החרושת לעורות של בצלאל בוסל, המעבר לחורשה קטנה, הפגישה עם אחיו יוסף במחנה העבודה בדבורץ, ולבסוף המעבר ליער "פושצ'ה ליפיצ'נסקה".

ביער הגדול פגש פרץ בוסל כ-800 יהודים שהקימו גדוד פרטיזנים יהודים. הוא ביקש להצטרף לקבוצה הלוחמת. מפקדי הפלוגה סירבו.

"אתה צעיר מדי, עדיין לא מלאו לך 16."

פרץ מספר בעמוד 421 מה עשה אז.

"יום יום במשך חודשיים הלכתי, ביקשתי והתחננתי שיקבלו אותי לקבוצה הלוחמת."

בסוף, בתחילת דצמבר 1942, נתקבל.

"סה"כ הייתי פרטיזן 24 חודשים של שבעה מדורי גיהנום יום יום."

מה נשאר מהמשפחה

בסוף העדות, פרץ בוסל מסכם את מה שקרה למשפחתו. כל הרשימה לקוחה מעמוד 421 של הפנקס.

אביו יצחק בוסל, ואחיו ישראל ויונה, נרצחו בבורות בשחיטה ב-6 באוגוסט 1942.

אמו חיה בוסל נרצחה בחצר הבית ברגע שרצה לראות לאן פרץ ודבושה בורחים.

אחיו יוסף חמק ממחנה העבודה בדבורץ, נאבק עם שוטר, הצליח להוציא את נשקו מידיו וברח. אבל לא ידע להשתמש ברובה. איכרי כפר סמוך רדפו אחריו ורצחו אותו ב-11 בספטמבר 1942.

אחותו דבושה, זו שאמרה לו "אנחנו כולנו נהרג ואתה תישאר בחיים", נרצחה ביער כעבור כשנה.

הפסקה האחרונה של פרץ בוסל בפנקס היא שני משפטים בלבד.

"מהמשפחה הקרובה והרחוקה שלי נשארתי אני לבד בחיים. יש מאות משפחות שלא נשאר אדם אחד לזכר."

זכרון והמשכיות

ההיסטוריה של משפחת בוסל היא עדות לאומץ ולכוח אנושי. פרץ בוסל לא רק נלחם על חייו, אלא גם על זכרון משפחתו. הוא נשא את העבר שלו על כתפיו, והמשיך את המסע של זכרון ההיסטוריה היהודית.

הארגון של יוצאי ז'טל פועל כדי לשמר את המורשת הזו. הם מבינים את החשיבות של שמירה על זכרון הקורבנות. המטרה היא להבטיח שהסיפורים הללו לא יישכחו.

מקור: פנקס ז'טל (1957), פרק "עדויות שורדים": "ההחלטה הגורלית" מאת פרץ בוסל, עמודים 416 עד 421.

הערת הוועד: פרץ בוסל ז"ל, שעדותו הובאה כאן, הוא אבי דורית בוסל-שרף ז"ל, חברת ועד עמותת יוצאי ז'טל. הפוסט הזה שומר את קולו כפי שכתב אותו בעצמו.