יומי האחרון ביער: עדותה של הינדקה מירסקי

16 ביולי 1944. המפקד, איליה גלזקוב, כינס את פרטיזני אוטריאד בורבה וצעד עמם לכיוון ז'טל. השחרור הגיע. ביער נשארו מאחור חולים שלא יכלו ללכת, ומי שנשאר לדאוג להם. הינדקה מירסקי הייתה אחת הנשארות.

בבוקר נתנה אוכל לחולים, ויצאה ללקט אוכמניות. ביער פגשה חיילים רבים של הצבא האדום. היה יום שמשי ושלֵו. כשחזרה למחנה, התפזרה הקבוצה הקטנה: ד"ר רקובר יצא לטייל, משהקה מירסקי, סוניה רקובר ומוטה זקרויסקי נשארו במחפורת אחת, הינדקה ואשתו של יענקל ישבו עם החולים במחפורת אחרת.

הירי

"לפתע נשמע ירי חזק ממקלע. כשהצצתי דרך הדלת, ראיתי את ד"ר רקובר רץ בלי כובע וצועק: 'הצילו עצמכם, גרמנים במחנה!'"

כולם פרצו החוצה. חולה אחד שלא היה מסוגל לזוז נשאר מאחור. "הירי היה עז מאוד, ברד קליעים ניתך עלינו. תוך כדי ריצה נפצע יענקל ברגלו, אך המשיך לרוץ עד בואנו אל הביצות של חורשת גולובי, אשר בקושי נחלצנו משם."

בכפר גולובי, הסמוך ליער, עצרו. ניסו לגייס עזרה מיחידות הצבא האדום שחנו באזור כדי לחזור ולהציל את מי שנשאר במחנה. חלק הבטיחו לסייע בבוקר. חבשו את רגלו של יענקל והחליטו לחכות.

מה שקרה במחנה נודע להם רק מאוחר יותר. לשמע הירי, מוטה זקרויסקי יצא מן המחפורת בריצה ונפל מת מקליע. משהקה מירסקי וסוניה רקובר לא יצאו. שרבבו את הרובים מבעד לדלת וירו. הגרמנים, שחשבו שמולם כוח גדול, השליכו רימון יד שלמרבה המזל לא התפוצץ, ונסוגו בבהלה.

"לעולם לא אשכח לילה זה. ביכינו את קרובינו, מתוך ביטחון שהגרמנים רצחו אותם."

ואז נפתחה הדלת. נכנסו משהקה מירסקי וסוניה רקובר. שרדו. ומסרו את הידיעה על מות מוטה.

הינדקה מירסקי: הדרך לז'טל

בבוקר חזרו כולם אל המחנה. קברו את מוטה, לקחו את החולה שנשאר שם, ועזבו את היער. "כך נסתיימו חיי הפרטיזנים שלנו, שנמשכו למעלה משנתיים."

בדרך לז'טל, ליד הכפר דמיאנובצה, נתקלו בגרמנים. הפעם, שבויים בידי הצבא האדום. החיילים הסובייטים העבירו את שמונת השבויים לידי הקבוצה להובלה לז'טל. שישה יהודים הובילו שמונה גרמנים.

"במבטיהם רצו להבין מה נעשה בהם. כשסיפרנו להם שאנחנו יהודים, פרצו בבכי עז וביקשו חסד."

חיילים סובייטים נוספים שפגשו אותם בדרך שאלו לאן מובילים את השבויים. כשענו שלז'טל, פרצו בצחוק: "לשם מה תשתרכו אתם, תנו אותם לנו: להוצאה להורג." הקבוצה מסרה את הגרמנים לידיהם "בלב קל, מבלי להביט בפנים מעוררי הרחמים שביקשו הגנה אצלנו, היהודים."

"בלבבות שבורים, בעיניים שטופות דמע וביגון עמוק נכנסנו לז'טל החרבה הרצוחה."

הינדקה מירסקי ז'טל שרדה. היא עלתה לקנדה, התיישבה במונטריאול, וכתבה את עדותה לפנקס ז'טל.

---

מתוך הפרק: ביער, עמ' 450. פנקס ז'טל.