top of page

פושצ'ה ליפיצ'נסקה: איך הוקם אוטריאד הפרטיזנים הז'טלאי

  • 25 באפר׳
  • זמן קריאה 3 דקות

באוגוסט 1942 התחוללה בז'טל השחיטה הגדולה. מי שהצליח לברוח פנה לאחת משתי מטרות: העיירה הסמוכה דבורץ, שבה עדיין פעל מחנה עבודה, או היער. הקבוצה השנייה, זו שבחרה ביער, היא זו שעליה מספר הפרק הזה בפנקס ז'טל.


לוחמי אוטריאד הפרטיזנים הז'טלאי, יער ליפיצ'אני 1943, עם רובים ומקלעים, מתוך פנקס ז'טל

הפנקס פותח את הפרק במשפט פשוט, כמעט דו"חי: "יהודים ז'טלאים שניצלו מן השחיטה הגדולה באוגוסט 1942 ברחו לדבורץ וליער. מקרב הבורחים ליער התארגן גרעין אוטריאד הפרטיזנים היהודים בפושצ'ה ליפיצ'נסקה" (עמ' 389). המילה "אוטריאד" חוזרת לאורך כל הפרק. הפנקס מגדיר אותה בסוגריים: "קבוצה בגודל משתנה של פרטיזנים". זו לא פלוגה במובן הצבאי הסדור של המילה, וגם לא כנופייה. זו יחידה. פושצ'ה ליפיצ'נסקה הוא השם שהפנקס נותן ליער שבו היחידה קמה, ומוסיף בסוגריים את השם הפולני: Lipiczanska Puszcza, "יער העד של ליפיצ'אני".


שבעת המארגנים של אוטריאד הפרטיזנים הז'טלאי

אחרי משפט הפתיחה, הפנקס עושה משהו חשוב: הוא מונה את המארגנים בשמותיהם. לא "קבוצה של אנשים", לא "כמה לוחמים". שבעה שמות.

"מארגני האוטריאד היו: פיניה גרין, שלום גרלינג, מוטקה גונצ'רובסקי, מיירים גלנסקי, נתן פונט, הרשל קפלינסקי, ולוול ראזוואסקי" (עמ' 389).

זה הלב של הפוסט הזה. יהודי ז'טל שנמלטו מהשחיטה לא חיפשו יחידה קיימת שתיקח אותם פנימה. הם הקימו אחת משלהם. זה לא הבחירה הטבעית אחרי שלושה ימים ביער בלי מזון ובלי נשק. זו החלטה שדורשת הסכמה בין שבעה אנשים שברחו, ואחר כך מבנה, ואחר כך משמעת.


איפה: יער העד של ליפיצ'אני

פושצ'ה ליפיצ'נסקה הוא לא סתם יער בצפון־מערב בלארוס. הפנקס מקפיד על הכינוי "יער העד" (פושצ'ה זו המילה הסלאבית ליער קדום, לא חורש). מדובר באזור גדול של יער עתיק ואגמים וביצות, שהתפרש בין הנהר שצ'ארה לנהר ניימן, ומצפון לז'טל עד קוזלוישצ'ינה. בשטח הזה, כפי שהפרק מתאר בהמשך, "לא דרכה רגל גרמנית בלי כוח צבאי גדול" (עמ' 390).

הבחירה ביער הזה לא הייתה מקרית. הגרמנים לא יכלו לפקח עליו. כפרים בלארוסים בתוך השטח חיו בינם לבין עצמם. המרחק מעיירות השלטון היה מספיק גדול, והצפיפות של הצמחייה הייתה מספיק עבה, כדי שיחידה לוחמת תוכל להחזיק את עצמה שם.


120 לוחמים תוך זמן קצר

אחרי שהגרעין הוקם, הידיעה התפשטה. "הידיעה על הקמת אוטריאד של פרטיזנים ז'טלאים פשטה במהירות הבזק", כותב הפנקס (עמ' 389). מיערות נאליבוקי, שבהם התחבאו ז'טלאים אחרים, הגיעה קבוצת צעירים שכללה את יוסל ביטנסקי, שלום אוגולניק, בנימין יוריש, חיים סלומקה ושאול שכנוביץ'. ממחנות העבודה בדבורץ ובנובוגרודק ברחו יהודים נוספים, חלקם תחת ירי של שומרים.

המספר שהפנקס נוקב מדויק: "תוך זמן קצר מנה האוטריאד 120 פרטיזנים חמושים" (עמ' 389). 120 לוחמים. מלבדם, בסיכום של העורך בעמ' 388, מדובר גם על "מאות פליטי חרב בגיל מבוגר, שהתלכדו בקבוצות משפחתיות". כלומר, סביב היחידה הלוחמת הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה בהרבה, שחיה במחנות משפחה ביער ושהיחידה דאגה לה.


המבנה: שלוש מחלקות, מטה, פיקוד בעקיפין

אוטריאד הפרטיזנים הז'טלאי לא פעל כחבורה ספונטנית. "אוטריאד הז'טלאים נחלק לשלוש מחלקות. בראש המחלקה הראשונה עמד הרשל קפלינסקי, בראש השנייה, יונה מדווצקי, בראש השלישית, שלום אוגולניק" (עמ' 389). מעל שלוש המחלקות ישב מטה, שכלל את שלושת מפקדי המחלקות ועוד שניים מהמארגנים המקוריים: פיניה גרין ושלום גרלינג.

הפנקס מוסיף פרט שמגדיר את הייחוד של היחידה הזאת: "בעקיפין סר אוטריאד הז'טלאים למרּות אוטריאד אורלינסקי הנוצרי, בראשות המפקד קוליה ואכאנין" (עמ' 389). שימו לב למילה "בעקיפין". האוטריאד הז'טלאי לא היה מחלקה בתוך יחידה אחרת. הוא היה יחידה עצמאית שהכירה בפיקוד רחב יותר של הפרטיזנים בפושצ'ה. זה לא סתם הבדל בירוקרטי. זה ההבדל בין להיטמע ליחידה קיימת לבין להקים אחת משלך

.

המשימה הראשונה: להשיג נשק

מה עושה יחידה של 120 אנשים ביער, חלקם בקושי חמושים? הפנקס ברור: "משימתו הראשונה של האוטריאד הייתה הצטיידות בנשק" (עמ' 389).

הדרכים שהפנקס מפרט הן מעשיות, לא הרואיות: ארגנו מארבים, לקחו נשק מ"חברי הסמוחובה" (ארגון הגנה עצמית או שלטון עצמי בלארוסי, הפנקס מודה בסוגריים שאינו בטוח בהגדרה המדויקת) ומשומרי יער, וקנו נשק בכסף מאיכרים שהחביאו אותו אחרי נסיגת הצבא האדום ב-1941. זו התמונה של יחידה שאין מאחוריה צבא שמספק לה חימוש. כל רובה נלקח ממישהו.

הפרק בפנקס שמקורו בו המידע הזה (עמ' 389 עד 398 ואילך), נכתב בידי ד"ר אברהם אלפרט, ליפה גליקמן, אברהם מגיד, ויחיאל יוסלביץ', ותוקן בידי "קבוצת פרטיזנים בישראל". הפרק ממשיך ומתאר פעולות קונקרטיות של אוטריאד הפרטיזנים הז'טלאי: הפעולה בכפר מולרי, הקרב במירוישצ'ינה, המצוד הגדול בדצמבר 1942 שבו נפל הרשל קפלינסקי, הקרבות ברודה יבורסקה ובז'וקובשצ'יזנה, ופרשיות אנטישמיות בתוך הפרטיזנים הנוצרים.

על הקרבות האלה יסופר בפוסטים הבאים בסדרה. הפוסט הזה הוא הפתיחה. מי הקים את היחידה, איפה, וכמה. שבעה ז'טלאים, פושצ'ה ליפיצ'נסקה, 120 לוחמים תוך זמן קצר.

תגובות


bottom of page