הרצח הראשון בז'טל: 120 יקירי ז'טל

עדות מרים שפשלוויץ, 23 ביולי 1941

23 ביולי 1941. יום רביעי. בוקר קיץ נאה וחמים.

בשעה שבע בבוקר הגיע שליח. הפקודה הייתה פשוטה: על כל הגברים בני 16–60 להתייצב מיד בשוק לשם רישום. מי שלא יבוא - מעמיד בסכנה את משפחתו.

בחצרות ובמבואות התאספו אנשים ושוחחו בלחש.

אולי זה רק רישום. אולי רק לדעת כמה כשירים לעבודה. אנשים ניסו לשכנע את עצמם ואת שכניהם.

ביניהם היו פליטים שכבר ידעו מי הם הגרמנים. בכל זאת קמו. בכל זאת הלכו, עם כל אנשי ז'טל.

השוק היה מוקף כלי רכב גדולים ורוגשים. גרמנים התרוצצו, צעקו, דחפו, הכו. לא הבחינו בין גבר לילד, בין זקן לצעיר.

לפתע נפרשה רשימה.

קראו שמות.

כך קראו בשמותיהם של 120 גברים: סוחרים, רבנים, רופאים, מנהלי חשבונות ומורים. חשבונות, משמנה ומסלתה של ז'טל.

מי ששמו נקרא - עלה על המשאית.

הנשים והילדים עמדו בצד וצפו.

מרים שפשלוויץ עמדה עם משפחתה. אביה ישב בקצה הרכב. כשראה את בני משפחתו בוכים, סימן להם בידו: לא לבכות, כי יכו אותם.

"דומני שאבני הרציף נרטבו מדמעותינו."

לפני שהמשאיות נסעו, הגרמנים הודיעו שהאנשים נשלחים לעבודה. שלושה ימים - ויחזרו.

אחרי שהמשאיות נעלמו, פנו הגרמנים ליהודים שנותרו בשוק.

פקדו עליהם להסתדר בשורות. לצעוד ברחובות. לשיר.

היהודים של ז'טל צעדו ושרו "התקווה" בעיר ריקה מגבריה.

לאורך הדרך עמדו שכנים פולנים, צוהלים. חלקם ירקו.

שלושה ימים עברו. האנשים לא חזרו.

לאחר מכן סיפרו הפולנים את האמת: ב-25 ביולי הוצאו 120 יקירי ז'טל מבית הכלא בנובוגרודוק. נצטוו לחפור לעצמם קבר גדול.

120 הגברים לא נבחרו באקראי.

הגרמנים לקחו את הרופאים, הרבנים, המורים, הסוחרים, מנהלי החשבונות. את האינטלקטואלים של הקהילה. את מי שהיה יכול לארגן התנגדות.

שמותיהם מופיעים בפנקס, עמ' 337. כולם. הרצח הראשון בז'טל לקח את טובי הקהילה.

מקור: פנקס ז'טל (1957), "מעשה הרצח הראשון" מאת מרים שפשלוויץ (בת ים), עמ' 335–336.