שחיטת ז'טל: נקמת דם עמנו

עדות אליהו קובנסקי על שחיטת ז'טל, מהבור ליער ולחזרה

30 באפריל 1942. ליד בית הקברות של ז'טל, פנו כולם שמאלה.

כולם ידעו מאיזה צד הוא בא: מימין או משמאל.

בשוק

לפני כן, בשוק ז'טל עמדו 500 אנשים, יחפים, פניהם אל הקרקע.

גברים נפרדו מנשים וילדים, ומשם יצאו לדרך.

שחיטת ז׳טל: 1800 אנשים בבורות קורפיש

הגרמנים הובילו 1,800 אנשים למרחק של קילומטר מן העיר. שם מצאו בורות גדולים, שתושבי הכפר קורפיש חפרו בלילה.

יהודי ז'טל נורו בקבוצות. לששים האחרונים כבר לא היה מקום. הגרמנים הובילו אותם לקורפיש עצמה.

השרידים שחזרו סיפרו כיצד תלשו היהודים לפני המוות את שערם, ואיך עקרו הגרמנים בחבטה את הכותנות מעל לגופם.

הרב

בין האנשים שעמדו על שפת הבורות היה אחד הרבנים. הוא אמר תהילים.

כשראה יהודים נורים ומושלכים כעגלים שחוטים, הפסיק. נשא ידיו כלפי שמים וניאץ את בורא העולם. בשאריות כוחותיו זעק:

הזהו צדק? הזה אלוהי הרחמים והחסד שלנו? במה חטאה עדתנו?

לאחר מכן תלש את שערו וקרע את כותנתו מעל לגופו. עוד בחיים, עם אגרופים כלפי שמים, הושלך לבור.

הפנקס אינו מציין את שמו.

שני דודים

קובנסקי מספר גם על שני דודיו שנרצחו ביום ההוא.

אליעזר קובנסקי: יהודי שמח וחכם, מבעלי הבתים החשובים בעיירה.

שמואל קובנסקי: לפני המוות אחז בידי חבריו שעמדו לצדו. הם עמדו יחד ונורו יחד.

הפנקס אינו מספר יותר על כל אחד מהם.

אישתו נורתה. בנו בן השמונה וחצי נורה.

"בעיירה לא נותר יהודי חי"

ההוצאה להורג נמשכה כשעתיים. הנשארים שבו לבית. כולם ללא ילדים, ללא נשים.

212 יהודים הועברו לנובגרודוק, שם נמצאו 4,000 יהודים שנחלקו לארבע קבוצות עבודה. שחיטת ז׳טל לקחה כמעט את כל הקהילה: שלושים בלבד מבני ובנות ז׳טל שרדו את המלחמה.

ביער

אליהו קובנסקי היה בין אלה שלא שבו לבית.

באותו לילה ברח עם קבוצה קטנה ליערות ז'טל. שלושה-עשר ימים הסתתרו שם: ביום שכבו, בלילה יצאו לחפש אוכל. בהדרגה למדו מי מהאיכרים בסביבה מחזיק בנשק סובייטי שנטמן, ולקחו אותו.

כשהיו חמושים, יצאו לחפש פרטיזנים.

"עצור, רב יהודי!"

בין עצי היער נתקלו בפטרול יהודי חמוש.

"עצור, רב יהודי!" קרא אחד מהם. קובנסקי לא נרתע. ביקש להגיע אל המפקד, קיבל את הסיסמה, והובל עמוק לתוך היער.

שם, סביב מדורה, ישבו מאות פרטיזנים יהודים חמושים. ביניהם חיילים מן הצבא האדום. המפקד היה סגן רוסי. קובנסקי הציג את עצמו ודיווח שמצויים עמו ארבעה-עשר אנשים, כולם חמושים.

"אני יכול להביא לכאן," ענה המפקד.

שניים חזרו על עקבותיהם והביאו את שאר החברים.

עם ד"ר אטלס

בסמוך פעלה קבוצה נוספת בראשות ד"ר אטלס. הם סירבו להתמזג עם הקבוצה הראשית וניהלו את מלחמתם באופן עצמאי.

יום אחד בא ד"ר אטלס עם חמישה אנשים והציע פעולה משותפת: לשרוף גשר על נהר ניימן. בחצות, כשקרבו בשקט אל הגשר, השליכו את הפטרול הגרמני לנהר.

"בורא מאורי האש — הצתנו את הגשר."

ד"ר אטלס היה מרוצה. לאחר הפעולה ביקש להעביר את קובנסקי לפקד על אחת מקבוצותיו. קובנסקי הועבר.

נקמה

בקבוצתו החדשה של ד"ר אטלס היו יהודים רבים מז'טל, אנשים שאיבדו שם את משפחותיהם ב-30 באפריל. ביחד תכננו לפגוע בעיירה שבה התבצעה השחיטה.

עם שחר, לפני זריחת השמש, תקפו ולחמו ארבע שעות תמימות. פרצו פנימה, הציתו את העיירה מכל עבר, וירו ב-30 אנשי משטרה גרמנים.

ראש האס-אס שניצח על השחיטה נלכד והובא חי ליער.

"תלינו אותו על עץ גבוה, כמו את המן בזמנו."

"החזיקו אחים"

בסוף 1942 כיתרו הגרמנים את היער בכוח עצום. שלושה ימים של קרבות עקובים מדם.

ד"ר אטלס נהרג.

מילותיו האחרונות:

"החזיקו אחים, נקמו את הדם הנשפך של עמנו האומלל!"

הפרטיזנים קברו אותו בתלולית ביער, עם כבוד מלא.

"ואולי יובא לקבר ישראל?"

"תירה — אם אני ראוי"

לאחר שבקעו את הכיתור, נסוגו לסלונים.

למחרת בבוקר קרא המפקד הראשי לקובנסקי, כועס.

"מי הרשה לך לצאת את הבריגדה?"

"אנשי סובלים רעב," ענה קובנסקי.

המפקד הרים את הרובה וכיוון אליו. קובנסקי לא נסוג, ואמר:

"תירה — אם לפרטיזן מגיע להיעשות כך!"

המפקד השפיל את הנשק.

"הפעם אני מוחל לך."

אני נפצע

ב-19 בינואר 1944, בקרב בפאתי סטולפצי, קיבל קובנסקי פקודה לפוצץ בונקרים גרמנים משוריינים. השליך שני רימונים לתוך בונקר. שמונה-עשר גרמנים מתו.

בנסיגה, קטע צרור קליעים את רגלו הימנית. הגיע לתחנת הפרטיזנים עם מגף מלא דם.

על קרבותיו הוענקו לו שלושה עיטורים: "הכוכב האדום", "מלחמת המולדת" דרגה שנייה, ועיטור לנין.

החזרה לז'טל

כשהחלים מפצעיו, שב אליהו קובנסקי לז'טל.

"לא פגשתי שם איש פרט לקברים."

יצא לרחוב הראשי של העיירה.

אין.

"ישבתי שבעה על האדמה."

מקור: פנקס ז'טל (1957), "נקמת דם עמנו!" מאת אליהו קובנסקי (פתח תקווה), עמ' 400–402.

הפנקס אינו מציין את שמו של הרב.