ליזה קפלינסקי שורדת ז׳טל: "ללכת לבית העלמין או לא?"

ב-30 באפריל 1942, בוקר שחור של האביב הבלארוסי, הגרמנים הורו לכל יהודי ז'טל להתאסף בבית העלמין הישן לביקורת תעודות. ליזה קפלינסקי שורדת ז׳טל עמדה לבדה עם ההחלטה הזאת: בעלה, שאול קפלינסקי, כבר היה אסור. בנה, רפאל, נורה באקציה של 120 הגברים, שלושה חודשים קודם. "הייתי נואשת מאוד," כתבה.

היא ניסתה להחליט בצורה הגיונית.

"ללכת לבית העלמין או לא?"

"תחילה לא ידעתי מה לעשות. ללכת לבית העלמין או לא? אולי אסתתר? לא, אני פוחדת, החלטתי ללכת."

היא הלכה. ליד תלמוד התורה, כשראתה את הנאספים, הבינה מיד: "זה שְפיל צּום טייוְול [מעשה שטן]. אני רוצה לסגת, אך מאוחר מדי. אני מכותרת בידי המיליציה. אני אבודה."

הגרמנים חילקו את הנאספים לשתי שורות: ימין ושמאל.

ליזה הועמדה בשורת שמאל.

תעודת בית החולים

המשמעות של שמאל הייתה ידועה לכל. ליזה עבדה בבית החולים של ז'טל. היה לה תיעוד, ניירת רשמית, משהו שאפשר להחזיק בידיים. היא הוציאה את התעודה, הלכה אל הגרמני הידוע בכינויו "היק," והראתה לו.

הוא הסתכל. ענה בקצרה: "אל נובויילניה, לגרד תפוחי אדמה."

שלחו אותה בחזרה לשמאל.

המיליציה ריכזה אותם וסידרה בשורות, ואז החלה להוביל דרך כיכר השוק לרחוב נאווארדאק, לכיוון יער קורפיש. "בקושי אנחנו גוררים רגליים," כתבה ליזה, "אך שוטר בלארוסי מתכעס עלינו: 'לכו מהר יותר, מה אתם סבורים, לפלשתינה אתם הולכים?'"

ליד הבורות

ביער קורפיש היו מוכנים בורות.

הנידונים ישבו מצדו האחד של הכביש. התליינים ישבו מהצד השני. ליזה ישבה עם גיסתה שיינה-חנה זליקוביץ', עם דודניותיה איטקה רבינוביץ' וביילה באם. "חובקות אותי, בוכות, אך בלי מילים."

התליין היק עבר בין היושבים. "חובט בפרגול גומי בלא רחמים על ראשינו. בי פגע בחוד הגומי בעין."

המיליציה סידרה אותם בשורות של שלושים. ליזה הייתה אחרונה.

"תחילה רציתי שיירו בי מהר ככל האפשר, מאוחר יותר הדף אותי כוח עלום לאחור."

היא זזה עשרים מטרים לאחור.

"גברת קפלינסקי, ראש המטה שאל עלייך"

מישהו פנה אליה: "גברת קפלינסקי, ראש המטה שאל עלייך."

ליזה לא התלבטה. חצתה את הכביש. ניגשה.

"אני גברת קפלינסקי," אמרה לו.

ראש המטה הציץ בפיסת נייר. "כן, נכון, תעברי."

היא עברה לצד החיים.

רק מאוחר יותר נודע לה האמת: ראש המטה חיפש את אשתו של הרשל קפלינסקי, שהסתתרה במקלט ולא הגיעה לאסיפה. ליזה שיתפה את שם המשפחה, ולא יותר מזה. "הודות לכך ניצלתי אני מגיהינום."

תעודת בית החולים לא הצילה אותה. הניסיון לשלוט בגורל לא הצליח. מה שהצילה אותה היה דבר שלא תכננה ולא ידעה שקיים: אישה אחרת בשם קפלינסקי שבחרה להסתתר.

חזרה לגטו

ד"ר לבקוביץ' קשר את עינה הפצועה בממחטה של ליזה. "פרצתי בבכי מר. גרמני שמע זאת וניגש אליי בריצה בצעקה: 'תהיי שקטה, תמיד שקטה'."

היהודים שהשתחררו עמה התחננו: "חדלי, הירגעי!"

היא לא יכלה.

בדרכה חזרה לגטו כתבה בלבה: "לּו אזכה בנקמה באדולף היטלר, שקבר את עמנו בעודו חי."

באותו יום נרצחו כאלף יהודי ז'טל ביער קורפיש.

ליזה קפלינסקי שורדת ז׳טל: שנתיים לאחר מכן

ליזה שרדה את שאר מלחמת העולם בין פרטיזנים ביערות. קיץ 1944, בשבועות שקדמו לשחרור, שכבה עם עוד 22 אנשים בבור תת-קרקעי חודש שלם. "חשכה, נמוך, נאלצנו לזחול על ארבע." הרונאווצים כיתרו את היער. "מקנאים במתים," כתבה. "התקשינו להאמין שנשתחרר אי-פעם."

ב-14 ביולי 1944 הגיע הפרטיזן סנקה פאיטה ובישר: "הצבא האדום כאן! אוטריאד הפרטיזנים הראשון נכנס ושחרר אותנו מן הפושעים הגרמנים המגואלים בדם!"

"סירבנו להאמין כי בא היום, נוכל לנוע בחופשיות."

ליזה קפלינסקי שרדה. עלתה לישראל.

---

מתוך הפרק "ז'טל על סף כליה" ומהפרק "לפני השחרור". פנקס ז'טל, תרגום עברי 2023, עמ' 345, 447-448.