החפץ חיים, שנולד בז'טל

ר' ישראל מאיר הכהן, וספר שיצא בלי שם מחבר

בי"א בשבט, בשנת 1839, נולד בעיירה ז'טל שבמחוז גרודנו ילד לר' אריה-זאב הכהן ולאשתו דוברושה. על פי פנקס ז'טל, האב היה תלמיד חכם גדול, שלמד בצעירותו בישיבת וולוז'ין ואחר כך בקלויז של ר' חיים פרנס בווילנה. האם הייתה אשתו השנייה, אישה אדוקה וצנועה, שהתפללה שהבן שנולד לה יגדל לתורה. בברית המילה נקרא הילד ישראל-מאיר, והנוכחים איחלו להוריו שיגדל הילד להיות אור לעם ישראל.

הילד הזה נעשה, לימים, לרב הידוע בעולם בשם החפץ חיים.

הספר שהפך את שם המחבר ל"החפץ חיים"

הפנקס מביא ערך ביוגרפי קצר שכתב זלמן רייזן על ר' ישראל-מאיר הכהן. הערך הזה מחזיק בתוכו את המפתח לכל סיפור החיים של האיש. כאן, בעמ' 228, מספר הפנקס:

"הוא כתב ספרים רבים. במיוחד התפרסם בספר המוסר שלו 'חפץ חיים' (וילנה 1873), שהתפרסם בעילום שם, ושם הספר עבר למחברו."

שני משפטים ובתוכם סיפור שלם. בשנת 1873, כשהמחבר היה בן שלושים וארבע, יצא הספר בווילנה בלי שם מחבר על הכריכה. שם הספר נלקח מפסוק בתהילים: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצֹר לשונך מרע ושפתיך מִדַּבֵר מִרמה". הפסוק הוא גם תקציר הספר: עבודה שלמה ושיטתית על דיני לשון הרע ורכילות, נושא שעד אז כמעט לא נכתב עליו בספרות הרבנית.

על פי שבתאי מייבסקי, שכתב בפנקס את פרק "פגישותיי עם החפץ חיים" (עמ' 230), החידוש הוא שעמד במרכז הרושם שעשה הספר: "איש טרם כתב עד אז על נושא לשון הרע ורכילות." ואז קרה דבר בלתי צפוי. הקוראים לא ידעו מי המחבר, אבל ידעו את שם הספר. עם הזמן, שם הספר דבק במחבר. האיש, שבחר להצניע את שמו, נשאר בזיכרון הקולקטיבי ככינוי של ספרו.

עריסתו עמדה בז'טל

באחד הפרקים הכלליים של הפנקס, "רבני ז'טל במאה ה-19", מסכמים עורכי הפנקס את הקשר של האיש לעיירה במשפט יחיד (עמ' 44): "עריסתו עמדה בז'טל. כאן הציב את צעדיו הראשונים כנער, ובבתי המדרש של ז'טל החל להשתכלל בתור אוטוריטה הגדולה ביותר בעולם הרבני במאות 19-20."

מאוחר יותר עבר עם אמו לווילנה, אחרי שאביו נפטר ממגפת הכולרה בגיל ארבעים ושבע. בגיל שבע-עשרה התחתן בראדין, אזור וילנה, ומאז מוכר בעולם כ"גאון מראדין". בראדין הקים את הישיבה וגייס עבורה את הכספים, וברוב שנותיו לא זז משם. אבל העיירה של ילדותו נשארה ז'טל.

שבתאי מייבסקי, שלמד בישיבת איישישוק במרחק שנים-עשר קילומטרים מראדין, מתאר בפנקס את הפעם שהגיע לראותו, בקבוצת נערים, בעשרה בטבת 1927. זה התיאור שלו, מאדם שגדל בז'טל ונסע בעצמו לפגוש את הגאון: "יהודי קטן קומה שזקנו לבן כשלג, כובע שחור גבוה, כמו שחבשו יהודים מבוגרים בז'טל; פנים שהאירו כשמש." הכובע הגבוה זיהה אותו, עבור מייבסקי הז'טלאי, כבן ז'טל.

"נאה דורש ונאה מקיים"

הפנקס מצטט סיפור קצר מילדותו בעיירה (עמ' 229-230, משה מאיר-ישר). הילד, ישראל-מאירקה, שיחק בשוק של ז'טל עם נערים אחרים. כשהתפזר סל תפוחים אצל רוכלת, חטף תפוח כמו כולם. מאוחר יותר, כשאביו למד איתו בחומש "לא תגנוב, לא תחמוד", ביקש קופיקה מאמו, הלך חזרה לשוק, קנה תפוחים מאותה רוכלת, ואחרי התשלום שפך את כמות התפוחים חזרה אל הסל וברח. כבר אז סירב לשאת משהו שלא היה שלו.

מייבסקי מסכם את מקור הכינוי במשפט אחד (עמ' 230): "החפץ חיים היה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, בעצמו הגשים בחיים את אשר הטיף לאחרים. מי שהכירוהו יודעים לספר כי מעולם לא שמעו ממנו מילה רעה על פלוני, זה מקור כינויו: חפץ חיים."

ברגע הזה סוגר הפנקס את המעגל. ספר שיצא בלי שם מחבר בווילנה 1873 נתן שם למי שחי את מה שכתב. האיש בחר להיעלם מהכריכה, והכריכה חזרה וקראה לו. הוא לא בחר את הכינוי. הוא רק לא סתר אותו.

מקור: פנקס ז'טל (1957). הערך "הרב ר' ישראל-מאיר הכהן, החפץ חיים" מאת זלמן רייזן (עמ' 228), הפרק "חייו ויצירתו של החפץ חיים" מאת משה מאיר-ישר (עמ' 229-230), "פגישותיי עם החפץ חיים" מאת שבתאי מייבסקי (עמ' 230), ופרק הפתיחה "רבני ז'טל במאה ה-19" (עמ' 43-44).