המגיד מדובנה

בנו של רב ז'טל, שמשליו הפכו לנחלת עולם

בשנת ת"ק, 1740, נולד בעיירה ז'טל ילד בשם יעקב-דב קראנץ. אביו, ר' זאב-וולף קראנץ, שימש כרב ז'טל. אמו, הינדה, הייתה בתו של הרב נחום מקוברין. כך מתאר הפנקס את בית הולדתו, מתוך ביוגרפיה שכתב יעקב-דב מנדלבוים על בסיס ספר זמושץ' (עמ' 225).

הילד שנולד בעיירה הקטנה הפך לאחד הדרשנים הגדולים בתולדות ישראל. הוא נסע מעיר לעיר, ומשל אחר משל יצא מפיו לתוך הלב של מי שישב מולו. הוא מוכר עד היום בשמה של עיר שבה שימש כמגיד שמונה עשרה שנה: דובנו.

"בגיל שמונה עשרה הלך לדרכו"

ז'טל היא מקום לידתו, אבל לא מקום חייו.

על פי מנדלבוים (עמ' 225), בגיל שמונה עשרה יצא ר' יעקב-דב לדרכו. תחנה ראשונה: מזריטש, לישיבת המגיד ר' דוב-בר, אחד מגדולי החסידות. משם המשיך לשרת כמגיד בזולקווה. ואחר כך, שמונה עשרה שנה בדובנו. שם נקנה לו שמו.

הגאון מווילנה, שישב בד' אמות של הלכה ולא יצא מבית מדרשו, שמע עליו ורצה לפגוש אותו. בשנת תק"נ, 1790, הזמינו לבוא לווילנה. הפנקס מציין את הזמנת הגאון כאחד מסימני ההכרה הבולטים ביותר שזכה להם.

ר' יעקב-דב נפטר בי"ז בטבת תקס"ה, בשנת 1804, בעיר זמושץ'. לא בז'טל, לא בדובנו. בגלות, כמו שחי.

"תחילה אני יורה ולאחר מכן מסמן את העיגול"

על שיטת עבודתו כמגיד סיפר ר' יעקב-דב בעצמו. מנדלבוים מביא את הדברים (עמ' 225):

"תחילה אני יורה ולאחר מכן מסמן את העיגול. כך גם אני: כשאני שומע דרשה שהיא טובה לי, אז אני מסגר אותה במשל."

הוא לא יצר משלים מן האוויר. הוא שמע דרשה, ואז חיפש את המשל שמסביר אותה. הירייה קדמה למטרה.

שיחה עם הגאון מווילנה

יחיאל ישעיהו טרונק, שכתב על המגיד בגיליון 19 של "די גאלדענע קייט" (תל-אביב, 1954), מביא דיאלוג בין ר' יעקב-דב לגאון מווילנה (עמ' 226).

כשנשאל על הגאון, ענה ר' יעקב-דב: "קונץ להיות הגאון מווילנה כשיושבים סגורים ומסוגרים?"

כשנפגשו, אמר הגאון לר' יעקב-דב: "אני מקנא בך."

ר' יעקב-דב ענה: "איני להטוטן!"

שני האנשים הגדולים של הדור, כל אחד מכיר בגדלות השני. הגאון קינא במי שיוצא אל העם. המגיד סירב להפוך את עבודתו לפנטזיה. "להטוטן" הוא לא.

שנות גלות

טרונק מספר שר' יעקב-דב בילה שנים ארוכות בשוטטות כקבצן, ללא שם, בין עניים. כמה שנים? הפנקס אינו מציין. מדוע? גם זה אינו מוזכר. הוא יצא, הלך בין בני אדם מהשורה, וחזר. הדבר מוזכר כעובדה, לא כהסבר.

משל החרש והפיסח (עמ' 226-227, טרונק):

חרש ופיסח ישבו יחד. הפיסח ראה אנשים רצים ולא הבין לאן. שאל את החרש. החרש לא שמע אבל ניחש תשובה. "כך הוא בדיוק גם הלמדן," מסביר טרונק: "הפיסח הוא הלמדן שרואה הכול בספרים, אבל החרש הוא העם שלא שומע. ואיך הלמדן ידבר אל מי שאינו שומע? על כן: המשל."

שנות הגלות בין העניים, אם כן, לא היו ניתוק. הן היו הכשרה.

"הספרים שלא כתב"

טרונק מסביר מדוע לא כתב ר' יעקב-דב ספרים בחייו (עמ' 227):

"אורח עשיר בחתונה: מוגש לפניו כל מה שביקש לפני שמסיים לאכול. אורח עני: מנה ואחריה מנה, ולכל מנה הוא מקבל זמן לאכול. כשאני בא לדרוש, אני נותן לקהל לעכל לאט. ספר הוא שולחן שכל מנותיו מוגשות יחד."

ספרי המשלים שלו יצאו לאור לאחר מותו, על ידי תלמידיו. האיש שהאמין שמשלים צריך לשמוע, ולא לקרוא, מוכר היום דרך הדפים שלא כתב.

משה מנדלסון קרא לו "אזופוס היהודי." טרונק חולק על הגדרה זו (עמ' 226): "האזופוס היהודי? לא. הוא היה הרבה יותר מזה." הדיון עצמו, שנמשך כמאה וחמישים שנה אחרי מותו, הוא עדות לכך שדמותו עדיין לא נסגרה.

מה שחרטו על מצבתו

הפנקס מביא את כיתוב מצבת הקבר של ר' יעקב-דב קראנץ בזמושץ', על פי מנדלבוים (עמ' 225):

"הרב הדרשן הגדול המפורסם אשר שמו הלך בכל המדינות לפניו לא היה ולאחריו לא יהיה כמוהו איש אשר רוח אלוהים דיבר בו."

מי שחרט את הדברים האלה לא ידע שז'טל תכתוב עליו פרק בפנקסה כמאה וחמישים שנה אחרי. לא ידע שאנחנו, כאן, נקרא את המילים. כתב רק את מה שידע: שהיה כאן אדם, ולפניו ואחריו לא היה כמוהו.

---

מקור: פנקס ז'טל (1957). הביוגרפיה "ר' יעקב-דב קראנץ, המגיד מדובנה" מאת יעקב-דב מנדלבוים, מבוסס על ספר זמושץ' (עמ' 225). הפרק "המגיד מדובנה" מאת יחיאל ישעיהו טרונק, מתוך "די גאלדענע קייט" מס' 19, תל-אביב 1954 (עמ' 226-227). ואזכורו בפרק "רבני ז'טל" (עמ' 224).

בית הכנסת הגדול של דובנו, צילום היסטורי כ-1910 — Wikimedia Commons

שער ספר "אהל יעקב" — מהדורה ראשונה, יוזפוב, פולין, 1830