שחיטת יהודי ז׳טל 1942: ארבע עדויות על יום ה-30 באפריל

לפני 4 שעות
זמן קריאה 3 דקות

ב-30 באפריל 1942 יצאו הגרמנים והמשטרה המקומית לרחובות ז'טל. תוך שעות ספורות נרצחו כאלף יהודים מבני הקהילה. האקציה הראשונה הותירה אחריה עיר שסועה, משפחות קרועות, ושורדים שנשאו את מה שראו עיניהם.

פוסט זה אינו מסכם את האירועים. הוא מביא ארבעה קולות שנכחו באותו יום. ארבעה אנשים שונים, ארבעה מקומות שונים בתוך אותו בוקר. כל עדות היא עדות בפני עצמה. יחד הן מתארות את שחיטת יהודי ז׳טל 1942 מבפנים.

שחיטת יהודי ז׳טל 1942: ארבעה קולות מאותו בוקר

ב-29 באפריל בלילה ראתה מאשה ראזוואסקי עשרות שוטרים מתעמלים מחוץ לגדר הגטו. היא הבינה שמשהו עומד לקרות. בוקר אחרי כן, כשיצאה לרחוב, כבר הכריזה המשטרה היהודית: כל היהודים להתאסף בבית העלמין הישן לביקורת תעודות.

מי הסתתר. מי הלך. מי הגיע לצד הנכון. מי לא.

בתיה רבינוביץ: מן המחבוא

בתיה רבינוביץ (תל אביב) הייתה מוחבאת כשפרצה האקציה. היא שמעה את המתרחש בחוץ מבלי לראותו, וכתבה את עדותה כמי שחוותה את הרגעים מתוך שתיקה כפויה.

"לפתע נשמע ירי. כל אחד רץ לאן שנושאות אותו רגליו."

בתוך המחבוא ישבו יחד אנשים שלא הכירו זה את זה ואנשים שהיו קרובי משפחה. "חלק מן הנוכחים במקלט אומרים קדיש, משפחות קרובות נפרדות." המילים האלה אינן תיאור ספרותי. הן תיאור של מה שקרה בפועל בין הקירות.

מחוץ למחבוא, על הדרך לבורות, שמעה בתיה רבינוביץ על אישה שאמרה: "אני מאושרת שאינני רואה כאן את ילדיי." ועוד עדות אחת שנחרתה בכתביה: "חסיה גנוזוביץ' לחצה אליה את בנה בן עשר וניחמה אותו: 'אל תפחד, פייוולה, זה לא כואב!'"

דיוקן בתיה רבינוביץ, עדה על שחיטת יהודי ז'טל 1942, כותבת פרק השחיטה הראשונה בפנקס ז'טל

חיים ויינשטיין: בדרך האחרונה עם אביו

חיים ויינשטיין (רמת גן) התעורר בבוקר של 30 באפריל לקול אביו: "חיימקה, קום, מהר, הגרמנים כיתרו את הגטו."

הוא יצא עם הזרם לבית העלמין. שם מצא את אביו, גם הוא בין המיועדים שמאלה. הם הלכו יחד.

"אני מחזיק בידו של אבי. אבאלה שלי, לנצח אזכור את דרכך האחרונה."

ברגעים האחרונים, לפני שלקחו את האב, שמע ממנו ויינשטיין שתי מילים: "בגדנו, גזלנו." ויינשטיין ניצל. אביו לא שב.

דיוקן חיים ויימשטיין, עד על שחיטת יהודי ז'טל 1942, כותב פרק השחיטה הראשונה בפנקס ז'טל

יצחק רובינשטיין: בחזרה מן הבורות

יצחק רובינשטיין (ניו יורק) היה עם בני משפחתו ליד הבורות. הוא ראה את מה שקרה מקרוב, ולמרות זאת שרד. עדותו עוסקת בפרטים הקטנים ביותר של אותו בוקר, פרטים שדווקא בגללם אי אפשר לשכוח אותה.

"איש לא נכנס למשאיות, כי חשו בריח הדם בו היו רוויות."

ליד רובינשטיין ישבה אישה עם תינוקת. הוא תיאר את הרגע הזה במדויק: "לידי ישבה הינדה ברישנסקי עם בתה הקטנה בת שנה ומחצה. הילדה הייתה לבושה בשמלת חג יפה. האם נתנה לה פיסת לחם ותיקנה את הסרט שהיה קשור לראשה הקטן."

בסיום עדותו כתב רובינשטיין על ממדי האובדן: "המוות הנורא תלש מאתנו בבוקר שחור אחד 1,000 אחים ואחיות."

ליזה קפלינסקי: ניצלת בשוגג

ליזה קפלינסקי (תל אביב) עמדה בתור. היא לא הסתתרה, לא ברחה. הגרמנים חילקו את האנשים. היא הגיעה לצד הלא נכון.

"הגרמנים מחלקים אותנו לימין ולשמאל. אני עומדת בשורת שמאל. המשמעות: מוות."

היא ניצלה לא מפני שעשתה משהו. היא ניצלה בגלל שמה. "ראש המטה חיפש את אשתו של הרשל קפלינסקי, שהסתתרה במקלט, הודות לכך ניצלתי אני מגיהינום." הוצאה מהשורה, הוחלפה באחרת, נשארה בחיים.

עדותה מדגישה עד כמה הגבול בין חיים למוות באותו יום היה שרירותי לחלוטין. לא מעשים, לא בחירות, לא תכנון. שם משפחה שנשמע ברגע הנכון.