כבאים מתנדבים ז'טל: הכבאים שלנו, ועם תזמורת

בחודש אוגוסט, בז'טל, החנויות נסגרו.

לא בגלל שבת ולא בגלל ראש השנה. בגלל חג הכבאים.

בשש בבוקר ניתן האות בחצוצרה. בעשר נאספו כולם ליד מגדל התצפית שבחצר בית הכנסת (שנבנה למעקב אחר שריפות). משם צעדו הכבאים בשורות סגורות, בליווי התזמורת, אל המפקד הנוצרי, יאקובלב, ידיד יהודים גדול. לקחו מידיו את דגל הכבאים, שהוצא בחגיגיות רבה.

אחר כך: תחרויות, מרוצי סוסים ואופניים, וארוחת צהריים לכולם.

כך, מדי שנה, בז'טל.

ארגון כבאים מתנדבים ז'טל הוקם בשנת 1902. העיירה מנתה בערך 4,000 נפש, בתיה עשויים עץ, ושרפות לא היו נדירות. 90% מן הכבאים היו יהודים.

"מקום נכבד בחיים החברתיים של יהודי ז'טל תופס ארגון הכבאים המתנדבים, שאיחד את האוכלוסייה היהודית בז'טל בלי הבדל של עני ועשיר."

כך כתב דב אוז'כובסקי (עכו), שזכר את העיירה מבפנים.

הציוד היה פרימיטיבי: שתי משאבות יד, מכונת יד אחת לשאיבת מים מן הנהר, וחביות שהובלו על גבי דו-אופן. מנועים לא היו עדיין. אך בשנים 1918-1919, כשצבא גנרל הלר ביצע פוגרום בז'טל, "הכבאים שלנו עמדו על המשמר."

תזמורת כבאים מתנדבים ז'טל

פיליפ זאביץ', שהיגר לניו יורק, זכר את התזמורת כל חייו.

"הזיכרון היפה ביותר שנותר לי מביתי הישן הייתה תזמורת הכבאים שלנו. מה רב מספר השעות הנעימות שהייתי מבלה בישיבה בערב קיץ בפארק הארמון, מאזין ללחנים המתוקים של תזמורת הכבאים."

הנגנים לא היו אמנים גדולים. זאביץ' מיהר לציין זאת בעצמו. "אין לומר כי המוזיקאים של כבאי ז'טל היו אמנים גדולים. אך כשהיו מתקבצים וכל חבורת הנגנים ניגנה שיר לכת או ולס, היה מה לשמוע."

חיימקה הגזלן ניגן טרומבון. השם מטעה. "אל יעלה על דעתכם שאכן היה גזלן [...] הוא פשוט היה עקשן וכעסן גדול, סכנת נפשות להכעיסו. נגן גדול הוא לא היה, ובכל זאת, כשנטל לידו את הכלי המוזר שלו, זה התקבל ממש טוב."

אברהמצ'ה ניגן על כלי שאיש לא ידע לשמו. "אחדים מכנים אותו פשוט טרּובה, אחרים טרומבה. אברהמצ'ה עצמו כינה אותו: הטנור השלישי." הכלי היה עתיק ועבש. "ככל שצחצחו את הכלי לקראת מצעד, הוא נשאר בצבעיו הקודמים: ירוק, צהוב ועבש."

ליפשיץ ניגן קלרינט. "כשהיה ליפשיץ מתמוגג, על גבי חלילו הארוך [...] עמדו אנשים מוכי תימהון, בפיות פעורים, ובלעו כל תו של החליל." אך "הלשון והאצבעות ניהלו מלחמה מתמדת ביניהם. שנאה נוראה שררה בין לשונו לאצבעותיו."

שמחה ניגן חצוצרה, בשקט כה רב "עד כי קשה להבין מה מנגנת החצוצרה הקטנה שלו, שיר לכת או ולס." לא מחוסר כישרון. "היה לו פרינציפ, אם כבר לנגן באמצע הרחוב, הרי בשקט שאיש לא ישמע."

משה תנא ניגן בס. "כשהבס המוזר בגודלו הוציא מקרבו נהמה פראית: 'טם-טרה-טה-טם', נרעדה העיירה כולה. ילדים קטנים היו מתעוררים משנתם בבכי, יהודים זקנים נטלו ידיים ועשו ברכה על רעם, בלי שים לב לכך שהשמים בהירים וזרועי כוכבים."

ובראש כולם: פינקה המתופף.

"לנגינה היה פינקֶה בא שתוי במקצת, זה הוסיף לו חן מיוחד." לאחר כל חבטה בתוף הגדול, "היה ראשו נד: 'כן', 'בּום-צּום', 'כן'."

דם חצוצרה

הרגע הגדול של תזמורת הכבאים לא היה בחג אוגוסט. הוא היה בחזרה.

הקלרינט והקורנית לא חיו בשלום. "קנאה ושנאה נוראית שררה בין שני כלי הסולו. לקלרינט חרה מאוד שכל פיסת סולו כתובה תמיד למען הקורנית ולא למענו."

באחד מערבי קיץ כינס המנצח את התזמורת לחזרה על הפנטזיה "תחת אור הירח". הקורנית ניגנה את הסולו שלה, בדרכה מרמזת לקלרינט שאין לו מה להציע. הקלרינט הבין את הרמז. "נסער ונזעם, האצבעות הכחושות הארוכות החלו לקפץ על פני כפתורי הפליז הלבנים. פשטה יבבה עד להחריש אוזניים."

הקורנית לא נותרה חייבת. ואז נוצרו צדדים: האלטים והטנורים תמכו בקורנית, חלילים וקלרינטים תמכו בקלרינט. "והבס הענק יחד עם תוף-הדוד של פינקה החלו מיד לזרות אש לחלל העולם."

המנצח ניסה לעצור. "שחרר מיד פקודה ראשונה: 'פיאנו, פיאנו, פיאניסימו!'" איש לא שמע. "החצוצרות היו משולהבות במאבקן העקוב מדם, והפיאנו-פיאניסימו שלו הועיל כמו כוסות רוח למת."

"הפלדמרשל הוציא אפוא את פקודתו האחרונה. הוא הרים למעלה את מקלו, כמו היה זה דגל לבן, ובזה סימן כי המלחמה תמה."

ורק אז, בשקט, "אך מתוף-הדּוד של פינקֶה עדיין נסחטו שתי חבטות מנומנמות מיותרות: 'בּום-צּום'."

---

מתוך הפרק: מוסדות, עמ' 179-186. פנקס ז'טל.