כל הפוסטים

"יום קיץ בהיר אחד פשטה הידיעה שפרצה מלחמה בין גרמניה לרוסיה." כך פותח עזריאל שילוביצקי את עדותו בפנקס על כיבוש ז׳טל. הוא כתב אותה שנים לאחר מכן, מניו יורק, על האופן שבו קרסו חיי הקהילה, שבוע אחרי שבוע, מאותו בוקר ועד לגטו. לאותו בוקר של 22 ביוני 1941 היו שלוש תגובות שונות. ושלושתן קרו בו-זמנית. שלוש תגובות שמחת הנוצרים לא תשוער. הם לא אהבו את הממשל הסובייטי, ועכשיו ראו אותו קורס. כשחטפו פקידים סובייטים נבוכים כלי רכב כדי לנוס מזרחה, הנוצרים הבינו לפני שאר התושבים מה עומד לקרו

בחודש אוגוסט, בז'טל, החנויות נסגרו. לא בגלל שבת ולא בגלל ראש השנה. בגלל חג הכבאים. בשש בבוקר ניתן האות בחצוצרה. בעשר נאספו כולם ליד מגדל התצפית שבחצר בית הכנסת (שנבנה למעקב אחר שריפות). משם צעדו הכבאים בשורות סגורות, בליווי התזמורת, אל המפקד הנוצרי, יאקובלב, ידיד יהודים גדול. לקחו מידיו את דגל הכבאים, שהוצא בחגיגיות רבה. אחר כך: תחרויות, מרוצי סוסים ואופניים, וארוחת צהריים לכולם. כך, מדי שנה, בז'טל. ארגון כבאים מתנדבים ז'טל הוקם בשנת 1902. העיירה מנתה בערך 4,000 נפש, בתיה עשו

16 ביולי 1944. המפקד, איליה גלזקוב, כינס את פרטיזני אוטריאד בורבה וצעד עמם לכיוון ז'טל. השחרור הגיע. ביער נשארו מאחור חולים שלא יכלו ללכת, ומי שנשאר לדאוג להם. הינדקה מירסקי הייתה אחת הנשארות. בבוקר נתנה אוכל לחולים, ויצאה ללקט אוכמניות. ביער פגשה חיילים רבים של הצבא האדום. היה יום שמשי ושלֵו. כשחזרה למחנה, התפזרה הקבוצה הקטנה: ד"ר רקובר יצא לטייל, משהקה מירסקי, סוניה רקובר ומוטה זקרויסקי נשארו במחפורת אחת, הינדקה ואשתו של יענקל ישבו עם החולים במחפורת אחרת. הירי "לפתע נשמע יר