עדויות שורדים

16 ביולי 1944. המפקד, איליה גלזקוב, כינס את פרטיזני אוטריאד בורבה וצעד עמם לכיוון ז'טל. השחרור הגיע. ביער נשארו מאחור חולים שלא יכלו ללכת, ומי שנשאר לדאוג להם. הינדקה מירסקי הייתה אחת הנשארות. בבוקר נתנה אוכל לחולים, ויצאה ללקט אוכמניות. ביער פגשה חיילים רבים של הצבא האדום. היה יום שמשי ושלֵו. כשחזרה למחנה, התפזרה הקבוצה הקטנה: ד"ר רקובר יצא לטייל, משהקה מירסקי, סוניה רקובר ומוטה זקרויסקי נשארו במחפורת אחת, הינדקה ואשתו של יענקל ישבו עם החולים במחפורת אחרת. הירי "לפתע נשמע יר

הכפרים מסביב נצורים כבר ימים אחדים. המצב הולך ורע. כל הדרכים מנותקות. צילה זרניצקי-יוסלבסקי הייתה אז בפלוגה השלישית של האוטריאד היהודי, בפושצ'ה ליפיצ'נסקה. בחורף 1942. כשגרמנים הקיפו את היער. בגדי הקיץ: עדות צילה זרניצקי ז'טל החורף הגיע במלוא עוזו. "ביום יורד שלג, בלילה כפור. באוטריאד עדיין לא היו מחפורות." החברים החמושים הספיקו להתכונן: מגפיים, אדרות שער. אך הרוב עירומים. "בגדי הקיץ בהם ברחנו מן השחיטות, נקרעו בחודשים הספורים שאנחנו ביער." שלוש פעמים ביום בישל המטבח. לכל אחד

ב-6 באוגוסט 1942, כ"ה באב, הקיפו גרמנים את גטו ז'טל עם שחר. מתוך כמעט 4,000 יהודי ז'טל, נמנו 213 בלבד בסוף אותו יום. עדות על השחיטה השנייה בז'טל, מפנקס ז'טל.

הפנקס מביא את עדותה של לאלה קאלבשטיין בגוף ראשון. אירוע אחד. לילה אחד. ארבעה שמות בסוף. עדותה של לאלה קאלבשטיין ז'טל: הלילה עם אמה רחל לאחר השחיטה השנייה בז'טל, ברחה לאלה קאלבשטיין ליער לודז'יץ'. כמו שאר הניצולים שסביבה, העבירה את הלילות בדרכים: יוצאת לכפרים, פונה אל מכרים נוצרים, ומבקשת אוכל לחולים ששהו ביער. פעם אחת הלכה עם אמה רחל. "שעת לילה מאוחרת. הירח מאיר, הכוכבים נוצצים והשלג חורק תחת לרגליים," כותבת לאלה בפנקס. "מרחוק אנחנו רואות את אורות בתי הנוצרים." הן דפקו בדלת ב

דיוקן שחור-לבן של פרץ בוסל כנער צעיר, מתוך עדותו בפנקס ז'טל בעמוד 416