עדויות שורדים

ב-30 באפריל 1942, בוקר שחור של האביב הבלארוסי, הגרמנים הורו לכל יהודי ז'טל להתאסף בבית העלמין הישן לביקורת תעודות. ליזה קפלינסקי שורדת ז׳טל עמדה לבדה עם ההחלטה הזאת: בעלה, שאול קפלינסקי, כבר היה אסור. בנה, רפאל, נורה באקציה של 120 הגברים, שלושה חודשים קודם. "הייתי נואשת מאוד," כתבה. היא ניסתה להחליט בצורה הגיונית. "ללכת לבית העלמין או לא?" "תחילה לא ידעתי מה לעשות. ללכת לבית העלמין או לא? אולי אסתתר? לא, אני פוחדת, החלטתי ללכת." היא הלכה. ליד תלמוד התורה, כשראתה את הנאספים, ה

אברהם לייבוביץ שורד ז׳טל נולד בז'טל ב-29 בדצמבר 1931. כשנכנסו הגרמנים לז'טל עוד לא מלאו לו עשר שנים. "לא חלפו שלושה שבועות מאז נכנסו הגרמנים לז'טל, ואני התייתמתי. הגרמנים רצחו את אבי עם 125 היהודים הראשונים." הוא היה בן תשע. מתגנב דרך התיל אחרי שהגטו נסגר, לייבוביץ' הפך לפרנס בן תשע. "השתדלתי לעזור לאימא והייתי מתגנב מן הגטו דרך התיל הדוקרני, הייתי קונה אוכל ומביא הביתה. לא אחת רדפו אחריי, אך תמיד נחלצתי." "בקבוצת העשרים האחרונה" ב-30 באפריל 1942, השחיטה הראשונה בז'טל. הגרמני

ב-30 באפריל 1942 יצאו הגרמנים והמשטרה המקומית לרחובות ז'טל. תוך שעות ספורות נרצחו כאלף יהודים מבני הקהילה. האקציה הראשונה הותירה אחריה עיר שסועה, משפחות קרועות, ושורדים שנשאו את מה שראו עיניהם. פוסט זה אינו מסכם את האירועים. הוא מביא ארבעה קולות שנכחו באותו יום. ארבעה אנשים שונים, ארבעה מקומות שונים בתוך אותו בוקר. כל עדות היא עדות בפני עצמה. יחד הן מתארות את שחיטת יהודי ז׳טל 1942 מבפנים. שחיטת יהודי ז׳טל 1942: ארבעה קולות מאותו בוקר ב-29 באפריל בלילה ראתה מאשה ראזוואסקי עשרו

16 ביולי 1944. המפקד, איליה גלזקוב, כינס את פרטיזני אוטריאד בורבה וצעד עמם לכיוון ז'טל. השחרור הגיע. ביער נשארו מאחור חולים שלא יכלו ללכת, ומי שנשאר לדאוג להם. הינדקה מירסקי הייתה אחת הנשארות. בבוקר נתנה אוכל לחולים, ויצאה ללקט אוכמניות. ביער פגשה חיילים רבים של הצבא האדום. היה יום שמשי ושלֵו. כשחזרה למחנה, התפזרה הקבוצה הקטנה: ד"ר רקובר יצא לטייל, משהקה מירסקי, סוניה רקובר ומוטה זקרויסקי נשארו במחפורת אחת, הינדקה ואשתו של יענקל ישבו עם החולים במחפורת אחרת. הירי "לפתע נשמע יר

הכפרים מסביב נצורים כבר ימים אחדים. המצב הולך ורע. כל הדרכים מנותקות. צילה זרניצקי-יוסלבסקי הייתה אז בפלוגה השלישית של האוטריאד היהודי, בפושצ'ה ליפיצ'נסקה. בחורף 1942. כשגרמנים הקיפו את היער. בגדי הקיץ: עדות צילה זרניצקי ז'טל החורף הגיע במלוא עוזו. "ביום יורד שלג, בלילה כפור. באוטריאד עדיין לא היו מחפורות." החברים החמושים הספיקו להתכונן: מגפיים, אדרות שער. אך הרוב עירומים. "בגדי הקיץ בהם ברחנו מן השחיטות, נקרעו בחודשים הספורים שאנחנו ביער." שלוש פעמים ביום בישל המטבח. לכל אחד